בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

הדוור עומד על סף דלתה. בידו האחת אוחז במכתב ובשנייה דוחף לעברה טופס לחתימה. דפני מבינה מיד שזה מסוג המכתבים המיותרים.

מכתבים רשומים מבשרים תמיד על מיני קלקולים שיש לטרוח ולהחליק. על חשבונות שמאחרים לשלם, קנסות מסוגים שונים , זימונים מטרידים.

מעולם לא קרה שיהיה במכתב רשמי דבר מה משמח. כמו למשל, הודעה על זכייה בפרס מפתיע, או ששארת בשר רחוקה נפטרה והורישה להם את כספה.

דפני בוחנת את המעטפה. בית משפט לענייני תעבורה כתוב שם.

רחוב הגאולה 119 , צפת.

 "מה לי ולענייני תעבורה בצפת," תוהה דפני. היא ממהרת להוציא את הדף שמבשר על זימון למשפט בעקבות כניסה לצומת כשהרמזור אדום. עבירה שבוצעה בצפת ביום רביעי ה- 24 לחודש יוני בשנה שעברה, ברכב שרשום על שמה.

"איך יתכן והרי לא הייתי בצפת לפחות בחמש השנים האחרונות, מאז הטיול בעיר העתיקה." היא בודקת האם מופיע מספר טלפון לבירורים ומתקשרת למספר שמוצאת. ארבעים דקות חולפות עד שמאתרת את התובע המשטרתי שמטפל בתיק. הוא מקשיב בסבלנות לדבריה, מביע הבנה לטיעוניה ומסביר שכרגע אין אפשרות לבטל את הזימון. עליה להגיע לדיון שנקבע ולהביא איתה אישורים שיאמתו את טענתה . מציין שכדאי שתביא אישור ממקום העבודה ואם יש חניון שבו היא חונה להביא את הקבלה או כל חומר אחר שיעזור. הוא אף מוסיף שכדאי שתגיע לפני הזמן ותדבר עם התובע המשטרתי.

 " יש מקרים" אומר " שהתובע יחליט לסגור את התיק במקום "

בערב, כשדוד חוזר, מראה לו את הזימון והוא שצבר לא מעט עבירות, מסביר לה שהדרך הפשוטה ביותר לפתור את התסבוכת היא לנסוע לצפת במועד הנקוב, להציג את המסמכים המאשרים את דבריה ולסיים עם הטעות.

דפני מעבירה יד מאוכזבת על שערה החלק , מבינה שעליה לבטל את יום החופש שתכננה לקחת בדיוק באותו יום, כדי לבלות עם ההוא.

לא מתחשק לה לנסוע לצפת במכוניתה. לשם מה לה לנהוג בעליות התלולות ובפיתולים הרבים? היא תוכל לנסוע באוטובוס בניחותא ולקרוא את אחד הספרים ששמרה בצד לזמן מתאים.

הנסיעה לצפת עוברת דרך נוף גלילי מרהיב והיא מגיעה לתחנה המרכזית בשעה היעודה. נותר לה די זמן לשוטט בעיר אלא שדפני היא מהמדייקות והיא מעדיפה להקדים.

היא עולה על אוטובוס מקומי שעובר סמוך לבית המשפט. עשרים דקות והנהג מודיע שהגיעו ואף מצביע עבורה על הבניין אליו רוצה להגיע.

דפני מתקדמת במעלה הרחוב, מביטה במספרים. עליה להגיע למספר 119. הנה מספר 98. היא ממשיכה, חוצה את הרחוב ומוצאת עצמה במספר 34.

"היכן טעיתי?" היא תמהה. חוזרת לאחור ומגלה שאיבדה את הכוון. 

מחליטה לעצור מונית ותוך דקות ספורות נעצרת לידה אחת פנויה. הנהג מפעיל מונה ומתחיל בנהיגה שלדפני הממהרת נדמיית איטית ומפותלת. היא בטוחה שהנהג משתדל לעבור דרך כל רחובות צפת כדי להקפיץ את סכום הנסיעה והיא מוציאה שטר של עשרים שקל ומנפנפת כך שיראה במראה, מבקשת שימהר.

תוך דקתיים הוא עוצר, מצביע על שלט אין כניסה ומורה לה ללכת בכוון השלט, על מנת לחסוך את הנסיעה סביב. "מיד בפינה נמצא בית המשפט" הוא אומר.

דפני יורדת והולכת לכוון עליו הצביע. רחוב הגאולה מספר 84 , מורה שלט על הבית לימינה. ממשיכה ללכת, חולפת על פני גן משחקים ומוצאת עצמה ליד מגרש גרוטאות. שוב איבדה את הכוון.

דפני מביטה סביב. הזמן דוחק וכבר אחת וחצי. היא קיוותה להגיע לפני השעה שתיים.

היא מסדרת את צווארון החולצה, מותחת את גרבי הניילון.

בחרה את בגדיה בקפדנות, שישדרו רצינות ואמינות. חצאית באורך הברך ונעליים סולידיות. גם שערה אסוף באופן שמרני והאיפור עדין .

מחליטה לעצור עוד מונית אלא שנערה שחולפת ברחוב מסבירה לה שעליה ללכת לאורך הרחוב, לחצות את הצומת והיא מצביעה לכוון וכבר היא שם.

דפני הולכת על פי ההוראות, חולפת שוב על פני גן המשחקים מתקדמת למספר 92,  פוסעת לאורך חומה שצצה מולה, כאילו התגבהה במיוחד כדי להסתיר לה את המשך הדרך. צליל נקישת עקביה הופך סטקאטו מהיר. החומה מתחלפת בבית מגורים, דפני נושמת ארוכות, בודקת את מספר הבית.

"איך לעזאזל הגעתי למספר 63" היא נדהמת. מחליטה לעצור מונית נוספת שתיקח אותה לפתח המבנה. דקות יקרות מתבזבזות עד שמונית ריקה עוצרת לידה.

היא מבקשת מהנהג לקחתה במהירות לרחוב הגאולה מספר 119." עד לפתח בית המשפט ממש" מרימה קול. הנהג מהנהן, מביט בה בסקרנות ושואל איזו עבירה עברה. דפני פולטת שהיא ממהרת . גולה קשה צומחת בגרונה וכשהיא בולעת רוק היא יכולה להרגיש אותה גדלה עוד ועוד.

המונית נעצרת. דפני משלמת ופונה לעבר הבניין שמתגלה כמרכול שכונתי מספר 19. היא מנפנפת בבהילות למונית שכבר החלה לנסוע ומנסה לרוץ אחרי הרכב, אך עקבי הנעליים מקשים. עוצרת, מנסה להחליט מה לעשות.

רחוב הגאולה 19. עליה לעבור חמישים גושי בנינים ואז תגיע.

מתחילה לצעוד. חשה את כפות הרגליים מתנפחות לתוך הנעליים. היא ממשיכה, מתעלמת מהגולה השולחת גרורות לכוון בית החזה והבטן. לא מביטה בשעון שממשיך בתקתוקו הרגיל הסתמי. לאחר כמה מאות מטרים, מוצאת עצמה ליד מגרש הגרוטאות שם עצרה לפני כן. היא עוצרת רוכב אופניים שמסביר לה בתנועות ידיים רחבות כיצד להגיע . מבקשת ממנו לרכב לצידה עד שתגיע. הוא צוחק ואומר לה שעליה רק לחצות את השביל הזה ומצביע לכוונו ושם בצד השני של הרחוב נמצא בית המשפט.

דפני, צמאה ומיוגעת חוצה את השביל , עוברת לצד השני של הרחוב ומגיעה לחומה הגבוהה שלצידה הלכה לפני שעה. היא פונה לאישה נושאת סלים שמסבירה לה בסבלנות, כמו כולם לפניה, איך להגיע. דפני ממשיכה ללכת. סובבת לכאן ולשם ומגיעה לקצה הרחוב. אחר כך מוצאת עצמה שוב בתחילתו. שערה סתור. רגליה כואבות והיא שוב ילדה בת שש שהלכה לאיבוד, אלא שהפעם לא מגיעה אמא שמוצאת ומחבקת ומוחה את דמעות הפחד.

השעה ארבע וחצי ודפני מבינה שאין טעם להמשיך. מחליטה לחזור לתחנה ולקחת אוטובוס חזרה . מנסה לעצור מונית. אף מונית לא עוברת. תנועת האנשים מדללת והם נדמים לה זעופי פנים וממהרים. בקושי עוצרים לשמוע מה רצונה.

אחד מצביע על תחנת אוטובוס שממנו יוצא אוטובוס לכוון התחנה המרכזית. השני מחווה בידו לכוון דרום ואומר לה שתוך רבע שעה, בהליכה מהירה תגיע לתחנה.  היא מחליטה להמתין לאוטובוס. מחשיך והיא עומדת בודדה וממתינה.

חצי שעה עוברת. דפני מתחילה ללכת לכוון דרום. הולכת מרחוב לרחוב, נשמעת להנחיות עוברי אורח המנסים לעזור ולכוון אותה לתחנה.

צמאה ורעבה היא מחפשת אחר סימנים מנחים ולא מצליחה. חולפת ברחובות לא מוכרים. נעצרת מדי פעם ומשנה כוון. חוזרת על עקבותיה ושוב ממשיכה לכוון שנדמה לה כנכון, חשה כיצד סוגרת עליה העיר.

כבר לילה. דפני מתיישבת על ספסל מזדמן. מביטה בפנסי הרחוב ההופכים את הרחובות המחשיכים לנהר אור הסוחף בדרכו את העצים, החנויות, הבתים והריחות.

הספסל עליו היא יושבת הוא אי שהולך וקטן הולך ומצטמצם והיא ממתינה לגל המתקרב שיבוא ויסחף אותה עימו.