בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

ברחוב קטן ליד בית הכנסת היהודי בטיבליסי, שלט ועליו דיוקן מרשים. אנחנו מתעכבים ליד, מנסים לשער מי האיש ומה כתוב בשלט. מכונית ישנה עוצרת לידנו. האדם שיוצא ממנה מסביר לנו שהדיוקן הוא של בוריס גאפונוב . מיהו בוריס גאפונוב אנחנו שואלים. הגאורגי מביט בנו ובעיניו חוסר אמון. אינכם יודעים מיהו? הוא האיש שתירגם לעברית את יצירתו של  שותא רוסתאווילי  "עוטה עור הנמר" והרחוב הזה נקרא על שמו.

שוק הפשפשים ושוק התמונות של טיבליסי, נמצאים ברחובות מקבילים. אנחנו מחליטים להתחיל בסיור בשוק הפשפשים ונתקעים שעות ליד הדוכנים העמוסים כלי פורצלן וכסף. תכשיטים עתיקים. קריסטלים ושעונים ישנים. המחירים סבירים ואפשר להתמקח. אני שאוהבת נוסטלגיה וקיטש מוכנה לקנות את כל הסרוויסים המעוטרים שאני רואה ולבסוף מתפשרת על צלחת קובלט כחולה, מעוטרת זהב מחרסינה צ'כית.( במטוס סירבתי להניחה בתא המטען מחרדה לגורלה.)

מול דוכן תכשיטים, לכדה את העין מחרוזת עשויה כסף ומשובצת גרנטים. המחיר היה גבוה. התמקחנו במשך דקות ארוכות ובסוף רכשתי אותה. אלו הן המזכרות היחידות שהבאתי מגאורגיה.

בעיר המערות וארדזיה  אפשר ללכת לאיבוד. זוהי עיר החצובה בתוך מצוק אדיר וצריך לטפס אליה בדרך קשה ומתפתלת. היא נבנתה כמבצר במאה ה-12 על ידי המלך גיאורגי ה-3. ובתו, המלכה תמרה, הפכה אותה לעיר בת חמישים אלף תושבים, 13 מפלסים, כולם חצובים בסלע המצוק. חלק מבתי המערות השתמר היטב. ניתן לטייל בחדרים ובמרתפים בהם שמרו את המזון והיין. לבקר בכנסיה שבנתה המלכה ושם גם נמצא ציור שלה. הסתובבנו במנהרות החשוכות וירדנו בגרמי המדרגות התלולים לכוון מאגרי המים והמרתפים. אחד האתרים יוצאי הדופן והמרתקים בהם הייתי.

ארץ של נהרות, מעיינות ומקווי מים היא גאורגיה , אך התשתיות עדיין לא מפותחות. בכפרים, ממוקמים בתי השימוש מחוץ לבתים. בערים, חדרי השירותים בנויים בסגנון העתיק וללא אסלות. וכשכבר יש אסלות אין מים זורמים. כך גם במסעדות שהיינו. כך גם במוזיאונים. מילא החור ברצפה. הבעיה הייתה שגם דלתות לא היו. חשוף לעיני כל. אלא שהצורך מתגבר על הבושה. בבתי המלון בהם שהינו, חדרי הרחצה היו מודרניים ונקיים.

יערות- במערב במיוחד. בדרך לאתרי המרפא והסקי עוברים בקניונים מיוערים בצפיפות. אין זה היער הדליל המוכר לנו. אלו יערות שמפחיד לטייל בהם לבד. אני יכולה לראות את כיפה אדומה רצה לבית הסבתא והזאב דולק אחריה. אלו יערות של דובים חומים, זאבים, שועלים וחיות בר נוספים. טעמו של האוויר אחר, עשיר וכבד. קרני שמש מעטות מצליחות להסתנן פנימה והשביל מתעתע וחלקלק. רק ציוצי הצפרים, מצליחים לפוגג את אווירת המסתורין והחשש.

הגאורגים גאים ביינם. כל ארוחה מלווה בקנקני יין מתוק ונמשכת זמן רב. לכל ארוחה יש מנהל שולחן וטקס  שנקרא " חאמאדה"   והוא קם מדי פעם ופוצח בסדרת ברכות מתמשכת, תוך כדי הרמת כוס יין. כולם קמים ושותים עימו. אחרי  רבע שעה נוספת, חוזר הטכס על עצמו. הקנקנים מתמלאים שוב והברכות ממשיכות. מברכים את הנוכחים, את הנעדרים, את ממציאי היין, את האדמה, את האורחים. את העיר שבה נמצאים. את הארץ שממנה באנו ואליה אנו עומדים לחזור. את ההורים, הילדים והנכדים. וכך במהלך כל הסעודה, קמים, מברכים ושותים. קצב השתייה לא יאמן. הישראלים לא יכולים לעמוד בו.  

הדרך הצבאית המוליכה להרי הקווקאז הגבוה, היא הדרך היפה ביותר שנסענו בה, בדרך למבצר אנאנורי.  השלג על הפסגות הרחוקות , הירוק  הצומח והגוונים של הכחול שמתערבים בהם. צריחי כנסיות , מגדלי תצפית מאבן ובתי כפר שבגנם פורחים הגפן, הדובדבן, עצי אגוז וורדים.  מגיעים למצודת אנאנורי שנבנתה במאה ה-17 וצופים אל האגם הנחבא בין ההרים.  ואחר מטיילים לאורך החומות ומתפעלים מהאדריכלות הקלאסית.  סיום הולם לביקור  בגאורגייה.