בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

"ליאתי" פונה אלי אישי היקר. "חייבים לצמצם החודש את ההוצאות. האובר שלנו מתקרב לקו האדום" הוא מביט בי בעיניים מתחננות שמשדרות לי לנהוג בזהירות בכרטיס הזהב החביב עלי. אני ממהרת להנהן בהסכמה . "באמת הגזמנו בחודשים האחרונים, ממלאים עגלות בלי חשבון, מבזבזים בלי לחשוב פעמיים" ומוסיפה את המשפט החביב על אימו "כסף לא גדל על עצים"

"נשתדל לקצץ" מסכם האיש. "ואת, בלי מציאות החודש. הוזלות, הנחות של 50% מבצעים. שום דבר! " ראשי מכפיל הנהוניו  "בוודאי, מותק, בוודאי" מהרהרת שעלי לוותר על קנית התיק הכחול שהתאים כה יפה לנעלי העקב, שרכשתי לפני יומיים ושהוא עוד לא יודע דבר עליהן. מוחבאות עמוק במגירה התחתונה .

יום ששי. קניות שבועיות  בקניון הקרוב.

אני מגיעה עם רשימה כתובה. משביעה עצמי שלא לחרוג ממה שנרשם וצועדת החלטית למשימה. הדרך משובצת פיתויים. חנות הנעליים האהובה עלי. חנות לבני התחרה וכמובן הבוטיק  המהודר של טובה שהפכה במשך השנים לאשת סודי. ולמה לא? אני  הלקוחה החביבה עליה. לא קשה לנחש מדוע.

ראש קדימה. מבט לעבר המטרה. מתקדמת לעבר הסופר. אצל טובה אני נשברת. בחלון הראווה שמלה כחולה אלגנטית בגזרת פעמון. מביטה ממושכות, ממשיכה ללכת, מהססת וחוזרת לאחור. להעיף מבט ודי. טובה יוצאת לקראתי  "ליאתי" היא צוהלת  " רואה את השמלה בחלון? חשבתי עליך כשהבאתי אותה. בדיוק הגזרה בשבילך. זו המידה שלך בואי תמדדי"  הרי ידעתי, ידעתי שזה מה שיקרה.

לא! לא מתפתה. מסרבת, ממלמלת משהו מנומס על כך שממהרת, קניות, שבת,  בישולים  ו… נכנסת לחנות.

השמלה כאילו נוצקה עלי. מבליטה את החזה , את קימור המותן. צמודה לישבן באופן מתגרה ואפילו האורך בדיוק כמו שצריך.  מביטה במראה המוארכת, זו שמרזה ומגביהה אותנו באופן פלאי.  מתקרבת, מתרחקת. בודקת מאחור, מקדימה וגם בפרופיל.

מנסה למצוא פגמים ואין. טובה משבחת בהתלהבות. "הוא ימות עלייך" היא קורצת "תראי איזה מחמאות תקבלי ממנו" 

מנסה להתעלם מזיכרון העיניים הנוזפות של היקר ומתעניינת במחיר. שערורייתי, כמובן.

טובה מבחינה בהיסוס " אל תדאגי, עשרה אחוז הנחה וחמישה תשלומים. אפילו לא תרגישי "  אני פושטת את השמלה. ממהרת להשתחל למכנסיי ומחליטה שלא.

אמנם, תתאים בדיוק  לנעלי העקב. אך לא. מסבירה לטובה שזה לא הזמן, מהדקים חגורה, צריך לצמצם  ויוצאת בעצב מהחנות.

עורכת קניות על פי הרשימה. שום גבינה תוצרת חוץ. "מה רע בתנובה?" לוחשת לי אמי באוזן. "חמוצים תכבשי לבד. ולחם שחור זה הכי בריא".

את הדרך לרכב הולכת פעמיים. השקיות כבדות. קודם שקיות דברי המכולת. אחר כך השאר.

שקית לשמלה הכחולה. עוד אחת לחזייה תומכת, כזו עם ברזלים בקצה. התיק הכחול וגם גרביון בצבע בהיר, מאלה שמחטבים. עדיים כחולים תואמים. הכל, כמובן, בחמישה תשלומים וללא ריבית.

בבית ממהרת להחביא את השקיות וסומכת על הסניליות המתקדמת.

"החולצה הזו?" נוהגת לפעור עיניים תמהות "קניתי לפני שנתיים במכירת סוף עונה. היה בחינם. ממש"

למפגש של יום רביעי  מתגנדרת כהרגלי. איפור, חפיפה ופן. לבניי החדשים. חזית הברזלים, הגרביון שמחטב והשמלה. הו, השמלה.

מבט אחרון במראה ואני מוכנה.

"איך אני?" שואלת אותו וכבר מסתובבת לנגד עיניו בחצי סיבוב מושלם, מחייכת ומצפה למחמאות שתכף יגיעו.

"מותק" הוא נאנח. "את הרי יודעת שאני לא מבין בבגדים שלכן. בשבילי גם בסרבל של פועל יצור את נראית מצוין. תורידי כבר את השמלה הזו ותני לחבק אותך כמו שצריך "

Klimt, Gustav