בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

הלחשנית חוגגת שנה לבלוג וביקשה סיפור. וכשלחשנית מבקשת, אני נענית.

היו להן כנפיים שקופות ומבריקות, בטן זעירה ואדמדמה וכל גודלן כראש סיכה. הן בקעו לתוך הריאה השמאלית שלו וכשנשם וחש בכאב חד ומוכר, ידע שעוד גחלילית אדומה נולדה בו.

הוא מנסה להיזכר מתי חש בפעם הראשונה בצריבה הכואבת שעצרה את שאיפת האוויר וגרמה לו להשתנק ולהשתעל, עד אשר פרחה מגרונו גחלילית קטנטנה, מנצנצת באדום בוהק.

עברו שנים רבות מאז אותו חיבוק אוהב של אימו. הוא זוכר את ידיה אוחזות בו, מלטפות, את חומה, את ריחה, כריח עוגת שוקולד טרייה. זוכר את הרצון להישאר כך חבוק בזרועותיה ואז את הכאב החד ואת תחושת החנק.

כשבקעה הגחלילית מפיו, צרחה אמו, קפצה מכיסאה והוא נפל מזרועותיה אל הרצפה הקשה, פורץ בבכי ומבין איכשהו שהתחושה הזו שחש אל אימו, היא שהולידה את היצור היפהפה שעף מתוכו.

הרופאים לא מצאו דבר. "כנראה שהקיא דבר מה שאכל" אמרו לאם. והיא שרצתה להאמין שכך, שכחה את שראתה. הוא זכר הכול. את כנפיה השקופות של הגחלילית, את התפעלותו מיופייה, איך רצה לתפוס בה, אך היא חמקה ונעלמה. נדמה לו שכבר אז ידע שלא אצל כולם מולידה האהבה חיים ושכדאי להיזהר.  

כשרותי בעטה בו , אחרי שמשך בשערותיה, וביקשה מהגננת לעבור מקום ולשבת ליד אורי. הוא הרגיש איך הכאב הופך לכנפיים מרפרפות בחזהו, רץ החוצה, משתנק, בוכה ונותן ליצורה הזעירה לעוף מפיו. הוא רצה כל כך לאחוז בה וללטף, לחוש את שמחתה ולהביט עוד ועוד על צבעיה הזוהרים. בפעם הבאה, הבטיח לעצמו, בפעם הבאה, היא תישאר איתי, תאהב אותי. תרפא את הכאב.

היו פעמים נוספות. פעמים רבות. קשה היה להסתיר את הגחליליות הבוקעות מפיו בכל פעם כזו. לעיתים עברו שבועות בהם לא חש ברפרוף כנף ולעיתים הן לא פסקו להיוולד בחזהו ובדרך כלל בחרו את הרגע הפחות מתאים לעשות זאת. כשצחוקה של אסנת הופנה אליו, או כשהפלומה הדקה מעל שפתה העליונה נצצה מזיעה. כשניצני שדיה מתחו את בד חולצת הטריקו וכשעיניה הביטו בו והוא דימה לראות בהן קירבה.

אי אפשר היה להסתיר את המתחולל בו, וחבריו הבחינו בנעשה. בתחילה חשבו שלמד לעשות קסמים והוא מפריח את הגחליליות מכיסו. הם דרשו ממנו לחזור על הקסם שוב ושוב, לא מוכנים להאמין שאין קסם בכיסיו ושאין הוא יכול להפריחן כרצונו. "הן נולדות מעצמן" הוא הסביר  "אני לא יכול לקרוא להן" איך יסביר להם איזו תחושה מולידה אותן?

אחר כך התרגלו כולם. התרגלו למעופן סביבו. אהבו לרדוף אחריהן ולנסות לתפוס אותן. היו כאלה שהצליחו. אחזו בכנף שקופה, מתפעלים מהעדינות והיופי. אלו שהצליחו ללכוד אחת מהגחליליות חוו תחושות שכמוהן לא חשו לפני כן. כשניסו להסביר מה הרגישו אמרו שחשו איך אהבה וגעגוע ממלאים אותם וגם כמיהה לדבר מה לא ברור. הם הרגישו שחייבים לשחרר את הגחלילית, שאסור שתהיה לכודה.

הבנות הבינו די מהר איך אפשר לגרום לגחליליות להיוולד והן התחרו ביניהן מי תצליח לגרום לכמה שיותר מהן לבקוע מפיו. ככל שהצליחו יותר כך עלה מעמדן בעיניי האחרות. בתחילה הייתה זו תחרות משעשעת. אחר כך התעוררה הקנאה ובעקבותיה בא הכעס. הבנות שלא הצליחו נטרו לו וניסו לפגוע בו. לעגו לו ודיברו על המוזרות שלו. הפסיקו להזמינו לאירועים ודאגו להרחיק ממנו את חבריו.

גם הגחליליות נעלמו. הוא הבין אותן. מי רוצה להיוולד לתוך עצבות ובדידות? והוא לא ידע איך להרחיק את העצב ממנו.

רני ניסה לנחמו. "זה יעבור" הוא אמר. "אתה יודע איך זה עם בנות. תשומת הלב שלהן תעבור למשהו אחר והן ישכחו"

אלא שלא הבנות העסיקו אותו. אובדן הגחליליות כאב הרבה יותר. כל כך התגעגע אליהן, למעופן סביבו, לשמחתן, לאור שהביאו איתן.

הוא חשב על כך בימים הבאים ואז הבין. צריך למצוא עוד כמוהו. הרי לא יכול להיות שרק הוא כזה.  הוא יתייעץ איתם. הם ידעו איך לעזור לו ואיך להתמודד. הוא ילמד מנסיונם.

איך  ימצא? הוא חיפש באינטרנט ושלח מיילים לכל הפורומים שבהם חשב שאולי יהיו עוד כמוהו. רני הוא שהציע לפנות לשיאי גינס. "רק שם אפשר למצוא מישהו כמוך" טען.

רני עזר לנסח את מכתב הפניה. שלושה חודשים חלפו והוא היה בטוח שאבוד. שלא תגיע תשובה.  

וכשהגיע המכתב היה מוכן לכך שלא נמצא דבר.

 "אנו מצטערים" נאמר בו  "סוכנינו חיפשו בכל המדינות ולא מצאו מישהו דומה לך.

אבל, מצאנו נערה שבליבה גדלים פרפרים. אין זה דומה למקרה שלך, אך יתכן והיא תוכל לעזור לך. היא מוכנה לפגוש אותך".

הנערה הייתה נמוכה ורזה. היו לה אצבעות עדינות וארוכות וגומת חן הצטחקה מסנטרה. עיניה אפורות ונבונות ושיערה קצר ורך. היא הביטה בו מחייכת ופרפר צבעוני פרח מפיה, התעופף מולו, פוגש בגחלילית הזעירה שבקעה מפיו, מסתחרר סביבה, מסמן לה בכנפיו לבוא אחריו.