בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

אוגוסט 1995, יום חמישי, לילה.

אחרי ששתינו בלאדי מרי ושמענו את שלמה ארצי יצאנו להסתובב בין הדוכנים. היו שם, כמו בכל יום סטודנט, דוכני תכשיטים, דוכני פסלים אפריקאיים ודוכני מיסטיקה של קוראות בקלפים ובקפה ובכף היד.

אורלי נעצרה. משכתי בידה אך היא נעצה עקבים דקיקים לתוך האדמה החולית וסירבה לזוז. מצב רוח משונה היה לה. לפני שבוע סילקה את הממושקף איתו בילתה בחודשיים האחרונים ולמרות שלא דיברנו על כך ידעתי שכואב.

ויתרתי ונשארתי איתה ליד הדוכן. ניסינו להקשיב ללחשה של המיסטיקאית  שאחזה בידה של היושבת, מעבירה אצבע מטופחת על הקווים הרכים והבליטות שביד.

 "וואו, כמה נכון. קלעת בול" כמה הנהונים נלהבים וכבר התפנה המקום ואורלי מיהרה להתיישב.

"כמה?" שאלה את האישה  "חמישים, ואם החברה שלך גם רוצה אקח משתיכן תשעים".

אורלי הביטה בי וחייכה. "נו, גם את, פעם אחת תהיי ספונטאנית. אני מזמינה" פסקה והוציאה שטר של מאה.

"אין לי עודף " אמרה האישה.

אורלי הזדעפה. "הבטחת שתעשי לנו הנחה."

האישה החלה לחטט בתיקה אוספת שקל ועוד שקל, מטיחה את השקלים על השולחן.

"ועכשיו את היד" צוותה על אורלי. אוחזת בידה בכוח ונועצת מבט.

"את מושכת גברים רבים ותוכלי לבחור גבר נחשק ומצליח. אבל, לא. את תינשאי לגבר שכל אשר יגע בו, יכשל. את זו שתעבדי קשה כדי להחזיק את משפחתך"  אורלי שתקה.

המכשפה המשיכה  "תוך שמונה שנים תלדי ארבעה ילדים ותכנסי שוב להריון שהוא כמו הקודם לא רצוי" דממה לשנייה, נעצה אצבע בתפיחה שמתחת לבוהן  "בחודש הרביעי להריונך, תמותי." ואז שמטה את ידה של אורלי וסיננה "אני תמיד אומרת את האמת."

אורלי עטתה על פניה הבעת בוז  "בואי"  אמרה לי  "יש לנו עסק עם נוכלת. חבל על הכסף שלנו"  

התיישבתי והושטתי את ידי  "את" היא אמרה "גם לך יש מחזרים לא מעטים, אך את דוחה את כולם" הרימה מבט אלי  "חושבת שאת טובה מכולם ? "

ואז העבירה אצבע על אחד הקווים ואמרה  "את לא תינשאי ולא יהיו לך ילדים. רווקה זקנה. זה מה שיצא ממך"

משכתי את ידי והתרוממתי.

"נלך" ביקשתי מאורלי. "באמת סתם בזבוז כסף."

את שארית הערב העברנו בניסיון לעלוז, אלא שהזיוף ניכר.

העתיד שלח ידיים להוטות אל ההווה מכתים את צבעיו באפור מציאותי.

מאי 2001, יום שלישי, שעות הצהריים.

"סלומון בגריל וסלט ירוק ובלי קינוח" ביקשתי מהמלצרית.

 "ולך?" 

"אותו דבר" נאנחה אורלי.  "שום בגד לא עולה עלי. היית מאמינה שאלו שוב תאומים?" הנהנתי בהבנה. מביטה בפניה המעוגלים שתפחו, אך תוויהם נותרו יפים כשהיו.  

"לא במשפחה שלנו ולא במשפחה שלו לא נולדו תאומים. אני יכולה לפתוח פעוטון" המשיכה אורלי לקטר.  "דניאל ונמרוד בני שנתיים ועכשוו עוד שניים?" איך נסתדר?" 

לא ידעתי מה לענות. בעלה היה עסוק באחת מהיוזמות ההרפתקניות שלו.

אחרי שסגר את חנות הסוכריות וניסה למכור שואבי אבק ואחר כך למכור מטהרי מים, החליט על מסעדה. והחובות נערמו.

"תפסיקי לחשוב על הנבואה הארורה." צעקה עלי. חייכתי. מאז ומתמיד היו מחשבותיי גלויות לפניה.  "אז היא צדקה יהיו ארבעה ילדים. ביג פאקינג דיל."

"היא צדקה בעוד כמה דברים" פלטתי. מנצלת את ההזדמנות לספר על עודד.

שבועיים התאפקתי, מרגישה כמו אחת בהריון שמסתירה. כששאלה עליו אמרתי שעסוק ושהכול בסדר. עכשוו הקאתי הכול החוצה.

"הוא עזב. אין חתונה. ביטל. אמר שרציתי להינשא לו מתוך ייאוש. שאני אובססיבית ומחפשת להתחתן מסיבה אחת בלבד. שאף פעם לא אהבתי. ושמגיע לו וגם לי יותר טוב מנישואים בעקבות נבואה".

אורלי לא נראתה מופתעת. "הוא צודק ואת יודעת את זה."

"בכלל לא התאים לך. טוב שהלך. את תמצאי מישהו מתאים יותר. הרגשת רווחה כשהלך, נכון?"

" מה פתאום?" התרעמתי. "כבר שבועיים אני רק בוכה"

"בכית מפחד לא מכיוון שהצטערת." אמרה אורלי

"בסוף אשאר לבד כמו שהזונה אמרה. את תראי."

"את לא!" ענתה אורלי. אבל ידעתי שהיא לא מאמינה בזה. גברים לא החזיקו איתי מעמד. עודד היה העקבי מביניהם. בדרך כלל לקח להם מספר חודשים לברוח. אצלו זה לקח שנה וחצי. לאידיוט.

אוקטובר 2005, יום שלישי, אחר הצהריים.

"ואז הוא אמר לי שהריון לא רצוי אינו סיבה להפיל. שהוועדה לא תאשר הפלה. האולטרא סאונד תקין. העובר מתפתח היטב. שוב בן "  נאנחה.

ליטפתי את ידה. "זה לא כל כך נורא, אורלי. את אמא נהדרת. תראי איך את מסתדרת עם ארבעתם. את סופר אמא" החמאתי לה. זה אכן היה כך. היא הצליחה לתמרן בין העבודה לבנים, באופן שעורר התפעלות.  

אהבתי לבוא אליה ולהיות איתם. פעמיים בשבוע הייתי מגיעה בשעות אחר הצהריים, משחקת איתם ונהנית מכל רגע.

יובל, שהיה עסוק, כרגיל,  באחד המיזמים הכושלים שלו השתדל להגיע לסיפור הלילה טוב והנשיקה.

אורלי, לא התלוננה. מעולם לא דיברנו על הבחירה בו. לא היינו צריכות.

הוא היה כמו אחד מילדיה . "זה עם הצרכים המיוחדים" נהגה ללחוש לי. מצחקקת. הייתה שם אהבה ושמחתי שהיא נותנת לי לקחת חלק.

"יהיה בסדר" אמרתי  "הכול יעבור בשלום"

אורלי לא ענתה. ידעתי על מה היא חושבת. חודש שלישי. עוד חודש ואז זה יקרה.

נובמבר 2005, יום חמישי, שעות הבוקר.

רצתי אחריה לא מרשה לעצמי לחשוב מה חושבים עלי האנשים ברחוב. רצתי במהירות. יודעת שזו היא. בטוחה בכך. מוכרחה להשיג אותה. חייבת לדעת. השגתי אותה כשעמדה לחצות את הכביש.

"סלחי לי. את בוודאי לא מזהה, אבל אני לא שכחתי."

היא ניסתה למשוך את ידה שאחזתי בכוח. מבוהלת מהאישה הלא מוכרת, המזיעה והמתנשפת.

"אל תיבהלי, אני לא מטורפת"

הסברתי לה מי אני. ניסיתי להזכיר לה את אותו ערב סטודנטים.

"אהה, זו התקופה שניסיתי להיות מגדת עתידות" חייכה "עשיתי אז כסף טוב מכול השטויות שניבאתי לאנשים"

"אבל, צדקת בכל מה שאמרת לנו. הכול התגשם. ועכשוו אורלי הולכת למות בגלל הנבואות שלך." צרחתי עליה.

" היא לא הולכת למות. תירגעי. סתם המצאתי. לא היה לי מושג בקריאת כפות ידיים. יתכן שעצבנתן אותי וכך גמלתי לכן" שמטתי את ידה.

את המשכו של היום העברתי בגינה הקטנה שליד דירתי. על ספסל שניכסתי לעצמי. נועצת מבט זועם בקשישים, שהיו רגילים להתייחס אליו כשלהם.

נובמבר 2005, יום חמישי, שעות הערב.

בנייד לא הייתה תשובה. בבית ענתה לי רחל, האם, ששמרה על הילדים "היא הייתה צריכה לחזור לפני שעה. איני יודעת מה מעכב אותה."

גם יובל לא עזר. "לא יודע היכן היא. ניסית בעבודה? אולי נשארה שעות נוספות." "כמובן שניסיתי." עניתי לו  "אמרו שיצאה מוקדם בסביבות שתיים".

שתיקה. ואחר כך  "אולי הלכה לגניקולוג פרטי? היא לא הפסיקה לדבר על זה ואת יודעת כמה התנגדתי "

"לאיזה רופא הלכה? היא דיברה על מישהו מסוים?"

" הרופא שלה סירב לזה. יתכן והמליצו לה על מישהו בעבודה".

ביקשתי שיודיע לי כשתחזור. אבל, כשהנחתי את השפופרת ידעתי.

לא בכיתי. חשתי איך הדמעות  מתנחלות בריקנות שבחזי, ברחמי, בליבי.

נובמבר 2005, יום ששי, אחת בצהריים.

עמדתי ליד יובל. "הילדים קטנים מדי. החלטנו שנשאיר אותם עם הבייבי סיטר" אמר לי. לא מנסה לעצור את הבכי. טפחתי על כתפו. הוא חיבק אותי בחוזקה.

"לא הייתי מסתדר בלעדיך. תבטיחי לי שתמשיכי לבוא"

הבטחתי.

"קצב הרופא הזה, קצב. איך לא שם לב למינון של חומר ההרדמה?"

הוא המשיך לבכות. " איך לא הזמין ישר נט"ן?"

אחרי שמילאו את הבור באדמה ותקעו את השלט. אחרי שהונחו הזרים והמקורבים עזבו. נותרנו אנו. יובל אחז בידי ממאן להניח. ממשיך לבכות.

"עלי ללכת" ניסיתי.

"את מוכרחה לבוא. להיות עם הילדים. להיות איתי."ביקש.

המכשפה לא אמרה דבר על ילדים מאומצים. גם לא על בעל שמתאבל.

"בסדר. אבוא" הנהנתי . מאפשרת לו להמשיך לאחוז בכף ידי.