בראשית היה הזנב. ארוך ומסולסל. הבטתי בו וחשבתי על חולץ הפקקים שהשתמשנו בו בתחילת הערב. אחר כך קלטו החושים את מה שמחובר לזנב וצווחה נפלטה מפי. העכברון לא ממש התרגש מכך, הביט בי בעיני החרוזים שלו. קרץ ונעלם לתוך הרווח שבין הקיר למדיח.
האופציה המוכרת של קפיצה על הכסא וקריאה לעזרה, לא הייתה אפשרית. בחדר האוכל ישבו אותה עת שמונה זוגות מחברינו שהפסיקו ללעוס ודרשו לדעת בשל מה ולמה צרחתי כך.
"נגעתי בטעות בסיר רותח" הרגעתי את המתעניינים. מתפללת שהיצור יישאר תחת המדיח ולא יחליט להגיח ולזגזג בין רגלי הסועדים. מדמיינת את הנשים מטפסות על הכיסאות בהיסטריה, דורשות מהבעלים להוציא אותן מהבית הזוועתי שלנו.
הגשתי לשולחן את הסלט הירוק ורמזתי לבן זוגי לגשת למטבח.
"נכנס לנו עכבר הביתה" לחשתי לתוך אזנו.
"מה את לוחשת? תדברי בקול רם. אני לא מבין מה את רוצה"
"עכבר. יש לנו עכבר במטבח" לחשתי שוב, מרימה מעט את הקול.
"עכבר? מה אמרת? יש עכבר בבית? " הוא חוזר אחריי בקול רם, שמגיע עד השולחן וגורם לכולם להרים ראש ולזקוף אוזניים.
אני מחייכת במתיקות. " התקלקל לי העכבר של המחשב. רציתי שתביא מחר עכבר חדש"
"עכשו נזכרת?" הוא נוזף בי, קצר רוח. "חכי שהאורחים ילכו. את והמחשב שלך. נעשית מכורה לגמרי".
המנה העיקרית מאחורינו. צריך לפנות את הצלחות ולהגיש את הקינוח. אני מסרבת לכל הצעות העזרה, בטוחה שברגע שאפתח את המדיח, יגיח העכבר מתוכו, מחייך בשמחה אל מול פניהן המתפלצות של חברותיי.
זה לא קורה. הערב מסתיים בלי הופעה נוספת שלו.
ברגע שהאורחים הולכים אני מתנפלת על הבעל בצעקות, מושכת אותו אל המדיח וממתינה לראות כיצד יפתור את הבעיה.
הדפיקות עם המטאטא לא עוזרות. גם לא התזת סנו נגד ג'וקים.
"אולי נזיז את המדיח?" אני מציעה. מזיזים את המדיח ומצליחים לראות את קצה הזנב נעלם לתוך ארון המטבח.
אנחנו מחליטים שהגיע הזמן לנשק יום הדין ומביאים את הכלבה. היא מרחרחת סביב הארון ואחר מתיישבת לה באמצע המטבח, מקשקשת בזנבה בצפייה. "אין פסטראמה" אני נוזפת בה. "תרוויחי אותה. קומי לתפוס אותו" הגברת מתרוממת באיטיות, מביטה בי במבט מתנשא והולכת לשכב על הספה בסלון.
הישועה לא תגיע מהמפונקת הזו. חייבים למצוא פתרון אחר.
מלכודת קפיץ נפסלת. "אנחנו לא רוצחים" פוסק הילד שהצטרף להתייעצות המלחמתית. גם לא מלכודת דבק, מאותה סיבה. מחליטים על כלוב הומניטארי שבתוכו פיתיון וכשהעכבר נכנס, דלת הכלוב נסגרת, בלי שהעכברון שהגיע במיוחד כדי למרר את חיי, ייפגע פיזית.
מכיוון שהחנויות כבר סגורות, אנחנו נאלצים לדחות את קנית המלכודת למחר.
"אבל, אי אפשר להשאיר את המטבח מופקר" אני מתרעמת. מחליטה להציב שומרים שיפטרלו עם המטאטא בשטח הכבוש. ההחלטה נופלת ברוב קולות, הילד והבעל מצביעים בגיחוך, נגד. אני לא מוותרת, כל שעתיים קמה מהמיטה לבדוק מה קורה.
שקט שם. כלום לא קורה.
לבסוף, משיגה אותי השינה, ממלאת חלומותיי בעכברים זעירים המתרוצצים על השטיח הפרסי שבסלון.
"איך התרביתם כל כך" אני תוהה.
"כל שלושה שבועות נולדים לנו אחים חדשים" הם עונים לי בצהלה.
בבוקר אני מחליטה שאי אפשר ללכת לעבודה. לא אפקיר את זירת המאבק. מתיישבת במטבח, מחכה שיביאו את המלכודת.
"קוצי, קוצי" אני קוראת לו "בוא החוצה, תראה מה הכנתי לך לארוחת בוקר"
אפילו לא נפנוף זנב. הוא לא טיפש, המניאק.
הכלוב מגיע. מרפדים אותו בגבינה צהובה ובנקניק ומניחים על הרצפה.
"ושלא תגיעי כל דקה לראות מה קורה" מאיים עלי הבעל. "את רק מפחידה אותו והוא לא יכנס לקופסה".
לא מתאפקת. מדדה למטבח על קצות האצבעות. שום דבר.
"בלילה הוא ייתפס. תפסיקי לדאוג" מרגיע הבן.
למחרת, בארבע בבוקר, אני על יד הכלוב. אין עכבר. אין גם גבינה צהובה. גם לא נקניק.
מחדשים את הפיתיון. מחליטים שצריך לשים פיסות קטנות יותר. "הוא יתאמץ להגיע אליהם ואז דלת המלכודת תיסגר בזמן" אומר הילד.
חלפו כבר שלושה שבועות. התרגלתי. יש לנו חיית מחמד חדשה בבית. כשהכלבה נובחת ורצה להסתתר תחת הכורסא בסלון, אני יודעת שהעכבר יצא לסיור.
איתי הוא שומר על יחסים קורקטיים. מתרחק בהתחשבות כשאני נמצאת במטבח. מגיח רק כשאני אינני, כדי לאכול בנחת את המנחה היומית המונחת בכלוב, מתוך מחשבה שאולי, בכל זאת, יתכן, שיקרה הנס ודלת המלכודת תיסגר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
