בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

מחר תימלא שנה להולדת הבלוג.

אני מביטה בו. בעולל המזדקן כה מהר.

איך רק שנה? וכאילו תקופת חיים שלמה.

ומה השתנה ?

נוספו קמטים. נוספה ידיעה.

הבעירה עדין ישנה.

ביד זהירה (כך אני מקווה) נגעתי בכאב, בצער, בתהייה

הזמנים נפרמו, אפשרו הזיה

אלא שהשורשים אחוזים היטב באדמה.

המקום בו גדלים קוצים

ממתין לעונה הגשומה, לפריחה.

והמצפן עדיין מתחנן צפונה

אל זנב שביט קורץ ונעלם.

זהרורים מטיילים לי בעורקים

כאלה שמזמרים וסקרנים

והצבעים עזים ומפתים.

ויש עוד רוחות רפאים לאלף

ומילים שמתפזרות בלי שליטה

אני זורקת בליסטראות

ומחטיאה.

לא יודעת איך לכוון כדור בודד

היישר למטרה.

העור דק יותר, חדיר

ואני משתדלת לא לדרוך על הקווים

לשמור על כל הכדורים באוויר

ושהפניות לא תהינה חדות מדי

צעד ועוד צעד

בלי ללכת לאיבוד

לי, הרי, אין סנדלים מכונפים

ומדי ערב, ריסט, או שממשיכים?

בנעלי עקב? במגפיים שחורים?

או אולי ללכת יחפה בגנים הציבוריים?

תודה לכם, המלווים אותי בנתיב חלומותיי

מאירים פינות

מחייכים, מנחמים, מקשיבים.

איתכם אני פוסעת

חופרת לגלות עוד.