ה- ש' התגלגלה בפיו ארוכה ונעימה.
שששרונה, בואי. היה קורא לי, הגייתו רכה, שר את שמי.
הייתי רצה אליו, זנבי מורם ומכשכש. יודעת שעכשיו יגיע ליטוף. מוסרת את עצמי לידיו, מתמכרת.
כשהביט בי היו עיניו אחרות, כאילו התרככו עבורי. חום היה בהן וחיוך. ואי אפשר היה לדבר איתו בלי להזכיר גם אותי. תמיד לצידו. מבצעת כל מה שביקש. מלקקת. אוהבת.
"אוכל יבש?" היה מתחלחל. "עבורה?" רק לא את הגרגרים היבשים הללו. היה קונה לי במיוחד, חזה עוף וסטייקים ולפעמים נותן לי גם ביצה וגבינה.
השעון היה מצלצל שעה לפני, כדי שיטייל איתי בבוקר. בערב היה מוציא אותי לטיול ארוך נוסף. דואג שלא לצאת כשהשמש לוהטת. לא שוכח את בקבוק המים, שלא יגבר עלי הצמא.
בימים שהיה עסוק מדי. שכר אחד מילדי השכונה שיטייל ויאכיל אותי. שילם ביד רחבה.
לא התבייש לומר שלעיתים אני קופצת למיטתו, וישנה לצידו.
נהג לומר "תראו כמה היא יפה" גאה בפרוותי המטופחת, בצבע שערי השחור. מלטף ואומר "איזה עיניים שובבות יש לך, שרונה".
"תראו כמה היא מנומסת" היה מצווה: "תני יד" ואני הייתי ממהרת ומושיטה יד. ואחר כך יד שנייה. לכל פקודותיו צייתתי ברצון.
אצל שירלי, לא התגלגלה ה-ש'. חדה וקצרה הייתה. שי-ר-לי. ביראת כבוד הגה את שמה. בהערצה. כמה יפה היא הייתה. שיער אסוף לזנב סוס, בלונדיני ומקפץ. עצמות לחייה גבוהות. עיניה ירוקות, גדולות. פסעה בביטחון כיודעת עד כמה הוא שלה. פסעה כאילו שטיח אדום פרוש תחת נעליה.
קיבלתי אותה בשמחה. השתדלתי. כל כך השתדלתי. הבאתי לה פגר גוזל שמצאתי, כמנחת שלום. מכשכשת בזנבי בצפייה.
שירלי נעצה בי מבט ירוק קרחוני, צעדה צעד לאחור וסיננה "קח ממני את הכלבה הזו"
הוא ניסה לפשר. להסביר. "היא נהדרת. מחונכת וטובה. אי אפשר לא לאהוב אותה"
שי-ר- לי הנהנה. את המיאוס כלפיי ראיתי בקצות שפתיה שהתעקלו מטה בשתיקה.
למדתי לא להתקרב כשהיא בסביבה. נהגתי להצטנף בכורסתי האהובה בסלון, מצפה שזו תגמור את ענייניה ותלך.
בחלוף השבועות, התרבו השעות של שי-ר-לי בביתנו. ככל שהתרבו, פחתו הליטופים להם זכיתי. גם הטיולים הצטמצמו, נערכו כלאחר יד ובמהירות.
לא נבחתי עלבוני. לא זעפתי. בבוא אדוני, צהלתי לקראתו כתמיד. מקבלת פניו בליקוקי שמחה ומנסה להתרפק.
גם כשקנה מלונה והעביר אותי לחצר, לא מחיתי. רק בבקרים כשלא יכולתי לסבול את הגעגוע אל אדוני, הרשיתי לעצמי ליבב בשקט. וכששמעתי את נקישות עקביה של האישה, הייתי ממהרת להיכנס למלונה, מסרבת לצאת.
לנבוח על שירלי לא נבחתי. הבנתי כמה היא חשובה לו וידעתי את מקומי.
באותו היום, נעדר אדוני. שירלי הביאה את מזוני למלונה. הושיטה יד, ליטפה בחופזה. "רוצה לצאת לטיול, שששרונה? " לא שמעתי רכות בקולה, גם לא חיבה. רק נחישות קרה. יבבתי והתחפרתי אל תוך המלונה.
אך שירלי לא ויתרה, הכריחה אותי לצאת, הכניסה למכוניתה בכוח ונסעה למקום שלא הכרתי.
היא עצרה את הרכב וזרזה אותי לצאת. ידעתי מה הולך לקרות ולא רציתי.
היא משכה בקולר, הורידה אותו ממני. "לכי" אמרה לי. "לכי מפה". ונסעה.
אני עוד מקווה שאדוני מחפש אותי. שימצא אותי ויחזיר אליו.
לתחרות כתיבה נוצרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
