יום חמישי. עשר בלילה. מסיבת יום ההולדת בעיצומה. חוגגים לאימי שבעים במלון "דונה גרציה" בטבריה. חבורת נשים עליזה המורכבת מחברותיה של אימי ובנות המשפחה. גברים לא הוזמנו.
אנחנו אחרי ארוחת ערב מצוינת שלוותה בכוסות יין לא מעטות. רחבת הריקודים צפופה. אנו מענטזות לקול המוזיקה. אחת הנשים מוציאה מטפחת צבעונית גדולה מתיקה וקושרת סביב אגנה של חברתה, דוחפת אותה למרכז המעגל ומעודדת אותה לרקוד. כולנו סביבה מתפעלות מיופיין של תנועותיה, מוחאות כף. היא רוקדת מול אימי, מזמינה אותה להצטרף.
הנייד מצלצל. אני מתעלמת. אלא שהצלצול עיקש, ממשיך עוד ועוד. בלית ברירה ובזעף אני עונה.
" היכן המפתחות שלך?" שואל אישי. קולו נשמע מתוח וזר.
"בתיק" אני עונה. "ומה עם שלום ואיך אנחנו מבלות?"
הוא מתעלם משאלותיי
"את בטוחה?" שואל.
"בוודאי"
"אם כך" הוא אומר "יש כאן שוטר שרוצה לדבר איתך"
"שוטר? איתי?" אני שואלת , נדהמת.
מנסה להיזכר מה עוללתי. בוקר רגיל לגמרי. יצאתי מוקדם מהמשרד, כדי להספיק להתארגן לאירוע. בארבע הגעתי לנקודת המפגש. החניתי את הרכב. חיבוקים, נשיקות. עלינו לאוטובוס ונסענו לטבריה. שום דבר מוזר שיצדיק שיחה עם שוטר.
"מנטה? " שואל השוטר.
"נכון"
" יש לך רכב בצבע תכלת שהחניית במגרש החניה מול הקניון?"
"כן"
" ומה עשית אחר כך?"
"עליתי לאוטובוס ונסעתי לטבריה" אני עונה, תמהה.
"תשמעי, מנטה" אומר השוטר. " עשית מעשה חמור וחסר אחריות. היינו קרובים מאד להחליט לפוצץ את הרכב"
"מה עשיתי?" אני מרימה קול.
"השארת את הרכב פתוח. המפתחות בסוויץ והמנוע עובד"
כושר הדיבור אובד לי.
השוטר ממשיך: " דיירים שראו את הרכב עומד כך, דולק, במשך שעות, חששו שמדובר ברכב ממולכד והזמינו אותנו."
אני ממשיכה לשתוק. מנסה לשחזר ולא זוכרת. אולי עובדים עלי? פותחת את התיק, מחפשת. המפתחות אינם.
" למזלך, איתרנו את בעלך והוא הגיע ואישר שזה רכבך והמפתחות הם שלך. מי עושה דבר כזה?" הוא נוזף בי.
אני מגמגמת התנצלות.
" יש לך מזל גדול שלא גנבו אותו ושלא פוצצנו אותו. לא עושים דבר כזה!" הוא ממשיך לגעור.
אחותי שעומדת לידי ומביטה בפניי ההמומים, פורצת בצחוק מתגלגל.
"שש שעות עמד הרכב, פתוח ודולק. באמת יש לך מזל" מסיים השוטר את דבריו.
"אמא" אומר לי הבן למחרת. "כל השנים את מעירה לי על הבלגן והשכחנות שלי. כל מה שעשיתי עד היום, לא מתקרב, בכלל, למה שאת עשית. כנראה, שזה תורשתי" הוא מחייך לעומתי.
אני מהנהנת. יודעת שאצטרך ללמוד להתאפק ולא להעיר בנושאי שכחנות וזיכרון לקוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
