בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

"תשבעי" היא אומרת לי ופניה המתוקות רציניות "תשבעי. אחרת לא אספר. תחזרי אחריי אני נשבעת באלוהים לא לגלות לאף אחד את מה שלימור תספר לי."

אני נשבעת. חוזרת על דבריה "אני נשבעת באלוהים לא לגלות לאף אחד את מה שלימור תספר לי"

לכי להירשם לפר"ח הציעה מיטל.

"פעמיים בשבוע, כולה שלוש שעות וחצי שכר לימוד יורד ממך. "

אני מהססת. אין לי ראש לילדים. צריך לשחק אתם, להכין שיעורים . להיות נחמדה להורים ולהקשיב לטענות. צריך גם להיות בקשר עם המורה ו"לקדם" את הילד.

לא בשבילי. כמה שעות של מלצרות וטיפים ישתלמו הרבה יותר וללא האחריות.

מיטל משכנעת "זה ממש כדאי. נסי, מה יש לך להפסיד? תראי אותי.  שנה שנייה שאני שם. במקום לעבוד כמוך בלילות. את מקבלת שני ילדים בלבד ובסוף תראי שתקשרי אליהם ויהיה לך קשה לעזוב"

כזו מיטל, מוכנה גם בשתיים בלילה להקפיץ חברה הביתה. יודעת להקשיב ולייעץ וחושבת שכולם כמוה. רוצים עולם טוב יותר ולתרום לחלשים.

אלא שאני מסרבת לשחק בפלורנס נייטינגל. זה הזמן שלי להיות עסוקה בי. בין הרצאה למילצור רוצה להיות פנויה להתאהבויות, לצפייה בסרטים סוג ב', לקריאת כל מה שנופל ליד ולא להיות עסוקה בבעיות השתלבות של ילדי כתה ב'.

אך היא עקשנית, חברתי למעונות. משכנעת אותי למלא טפסים. לוקחת אותי למפגש הכנה ובלי שממש התכוונתי אני הופכת להיות חונכת לשתי אחיות. האחת בת שבע והשנייה בת תשע שזקוקות לעזרה בלימודים.

"פעמיים בשבוע את אצלן בבית. מכינה איתן שיעורים. המטרה היא ליצור עמן קשר חיובי שיוביל להתקדמות בלימודים"  מסבירה לי המנחה.

"היועצת בבית הספר הפנתה אותן כי יש איזו התדרדרות  והזנחה מצד ההורים. את לא צריכה להתערב בזה . התפקיד שלך הוא לעזור לבנות בשיעורים ולהוות עבורן דוגמא אישית"

דוגמא אישית? אני?

מיטל מסבירה שצריך להגיע לבושה בפשטות, להתעניין בלימודיהן ובחברותיהן ולשחק איתן אחרי שמסיימים שיעורים.

"זו דוגמא אישית ותפסיקי לדאוג. את תהיי מצוינת בזה".

לימור ואורטל מחכות לי בסלון הבית יחד עם אמן. ילדות ביישניות שמוצאות חן בעיניי מיד.

האם, לבושה בג'ינס וחולצת בטן שמגלה בטן רפויה ומעוטרת עגיל בטבור, נראית בגילי. גוף צנום ושיער פזור שחור.

הצגתי את עצמי מנסה להסוות מבוכה ולהראות רצינית ואחראית. אחת שניתן לסמוך עליה.

האמא מהססת. לא מביטה בי ישירות. לוחצת ידי ברפיון וממלמלת משהו על כך  שהשתדלה אצל היועצת על מנת שבנותיה תקבלנה עזרה בלימודים.

היא מראה לי את חדרן של הבנות. מיטות נוער מכוסות שמיכת פיקה, ארון בגדים, שולחן כתיבה קטן ופוסטרים של יעל בר זוהר, שרית חדד ויהודה לוי.

חוזרים לסלון. טלוויזיה ענקית שולטת על החדר. ממול ספה גדולה ושתי כורסאות. טפט נוף של חוף ים ודקלים מקשט את אחד הקירות  ועל הקיר ממול תלויה תמונת זוג ביום חתונתנו, מחייכים בשמחה למצלמה.

"אלה אנחנו כשהתחתנו" מצביעה האם על התמונה.    

אנו מסכמות בינינו  מתי אגיע ולואיז אומרת שבשעות שאהיה איתן היא מתכוונת לצאת לסידורים וקניות. אני מסכימה. מהרהרת שכך יתאפשר לי להיות רק עם הבנות.

"האב מגיע בשעות מאוחרות" היא מציינת. "את לא תפגשי אתו"

מיטל צדקה. אני נהנית להיות איתן. משתדלת להגיע לפני הזמן. מחכה לחיבוקים שלהן. לשמחה הזורחת בפניהן כשהן רואות אותי מגיעה. נוהגות להמתין לי על המדרכה ליד ביתן משתלטות על ידיי. כל אחת והיד שתפסה וכך אנו מטפסות במדרגות לחדרן.

יש לנו סדר יום קבוע. בדיקת מחברות. שיעורים. בזמן שנותר יורדות לשחק בגן המשחקים הסמוך.

לעיתים אני מביאה משחק כלשהו מאחותי הצעירה, קלפים או פאזל. לבנות מעט מאד משחקים  ועיקר הבילוי סובב סביב צפייה בתוכניות טלוויזיה.

ביום שני לימור מחכה על המדרכה "אמא לקחה את אורטל לרופא יש לה חום". היא מבשרת לי. עלינו לביתם ועברנו, כהרגלנו, על השיעורים ואז…

"תשבעי" היא אומרת "תשבעי"

נשבעתי. כמו שביקשה.

"אני נשבעת באלוהים לא לספר לאף אחד את מה שלימור תספר לי".

"את יודעת מה עשינו אתמול בערב" שאלה

 "לא, איני יודעת. ספרי לי מה עשיתן"

"הסתכלנו עם אבא ואמא בסרטים מיוחדים ואבא אמר שאסור לנו לספר על זה לאף אחד, אף פעם".

הרגשתי את המתח נבנה בי וחששתי מההמשך.

"אלו סרטים ראיתן?"

" ראינו איך שתי נשים ערומות לגמרי מנשקות איש אחד ואז הפיפי שלו גדל והן נישקו לו אותו ואחר כך הוא הכניס את הפיפי לפה של אישה אחת ועוד איש בא והתפשט והוא שם את שלו בפיפי של האישה האחרת עד שיצא לו פיפי לבן כזה "

שתקתי, לא יודעת מה לומר ואיך להגיב.

"ומה קרה אחר כך?"

"אחר כך אבא אמר לאימא להתפשט ועשה לה אותו דבר כמו בסרט."

" ומה עשיתן אתן?"

"אנחנו הסתכלנו."

" גם אורטל.?"

"כן" עונה לימור וקולה שקט " גם אורטל ואחר כך אמא אמרה לנו ללכת לישון ולא לספר על זה . נכון שלא תספרי לאף אחד? זה סוד."

העמדתי פנים שלוות שלא תשים לב לתדהמה ולבלבול ואמרתי שלא אגלה.

עלה בדעתי לשאול אם היו פעמים נוספות שכך בילו עם ההורים. לימור הנהנה וסיפרה שהיו ערבים נוספים כאלה בהם צפו בסרטים המיוחדים. "כך אבא קורא להם הסרטים המיוחדים שלנו ואחר כך אנחנו מציצות על אבא ואמא שעושים כמו בסרט."

שאלות נוספות לא היו לי וגם לא ידעתי מה לעשות. המשכנו בסדר היום הרגיל וירדנו למטה לשחק.

בדרך הביתה קיללתי את מיטל ששכנעה אותי וגם את עצמי שהסכמתי. חשבתי מה עושים ושהבטחתי לא לספר ושהיא בוטחת בי ומה יעשו אם אספר ולמי? ליועצת בבית הספר ? למנחה של פר"ח?

שוב ושוב חזרתי על השיחה, מוצאת עוד  פגמים באופן שניהלתי אותה.  שאלות ועוד שאלות ואפילו לא את השאלות הנכונות. לא שאלתי איך היא מרגישה ואולי גם לה עושים דברים. לא שאלתי מה היא חושבת ואם רע לה. ומה עם אורטל? ומי עוד יודע?

זכרתי ילדה, הולכת לסרט עם החבר הכי טוב של ההורים ואיך כשהחשיך זחלה ידו על ירכיי, הזיזה את התחתונים ופלשה פנימה. זכרתי שלא זזתי, כאילו שיתוק אחז בי. אצבעותיו נוגעות, מעסות. להורים לא סיפרתי.   

"עשית נכון שדיווחת" עודדה אותי המנחה. "לא הייתה ברירה. צריך להעביר את הטיפול בנושא לאנשי מקצוע מתאימים. זה לא משהו שניתן לשמור בסוד."

האמנתי לה. כל כך רציתי להאמין שעשיתי נכון.

כשהגעתי למחרת מצאתי מדרכה שוממה. גם נקישותיי על הדלת לא עזרו. היא נותרה נעולה.

בערב הודיעה לי המנחה שאני מתבקשת לא להגיע יותר. האם הודיעה שאינה מרוצה מתפקודי ושבנותיה התלוננו שאיני עוזרת להן כלל .

"ומה עם מה שסיפרתי? מי מטפל בכך? מה מתכוונים לעשות?"

"יועצת בית ספר שוחחה עם הילדה" ענתה המנחה " לימור סיפרה לה שהמציאה את הכל וביקשה סליחה. היועצת התרשמה שרק ניסתה להרשים אותך בסיפוריה".

"זה היה אמיתי! לא סיפור." מחיתי בכעס.

"לא מתפקידנו לטפל בכך. לשם כך יש אנשים מוסמכים. מה גם שהתבקשת לא להגיע יותר. אם תרצי אפנה אותך לילד נזקק אחר".

סירבתי. מלצרות. בשבילי רק מלצרות.