אחר צהריים. השמש מאירה את הרציף, מחממת את מרישי העץ, אינה מאפשרת להסיר משקפיים. לא חם מדי. נעים. הוא שותה בירה. אני תה קר. אנחנו עם הפנים לכוון המזח. מביטים אל הים שגליו הרגועים, מתקרבים אל החול, מנשקים ונסוגים. נותנים לגופנו להתרפות, להתרווח.
זוג מתקרב, חוצה את הרציף בהליכה איטית, בדרכו אל המזח. אנשים מבוגרים. גילם ניכר בשיערם הלבן, בכפיפות קומתה של האישה. שערה הלבן, העשוי בתספורת קארה, ממסגר פנים רזות. לחייה מקומטות ואפה בעל נוכחות, תופס חלק גדול מדי בפנים הצנומות.
היא לבושה במכנסיים אפורים אלגנטיים וחולצת תכלת ארוכת שרוולים. ידה כרוכה סביב מותני הגבר, מצמידה אותו אליה. איני רואה את עיניה. משקפי השמש מסתירות. אבל, אי אפשר להסתיר את החיוך שהיא מפנה כלפיו ושזוהר בשפתיה.
הגבר זקוף, שיערו הלבן קצוץ. חולצת פולו אדומה ומכנסי ג'ינס. ידו על כתפיה. הם עוצרים לרגע והוא מלטף את שיערה ברוך, לוחש דבר מה לאזנה והם פורצים בצחוק.
כשהם מגיעים למזח. הם נשענים על המעקה. משוחחים ביניהם ולרגע לא מרפים אחיזתם. היא מרימה את פניה אליו והוא מנשקה על שפתיה ברוך ונינוחות. כך הם עומדים דקות ארוכות, מחובקים, נותנים לרוח לנשב סביבם ולרסיסי מים זעירים לגעת.
אני לא מסירה את עיניי מהם. לא מחמיצה אף זיע. מצטערת שאיני יכולה לשמוע את דבריהם. רואה את הקרבה והשמחה העוטפת אותם, מבודדת מהסביבה.
רק הם קיימים.
הגבר שאיתי עוקב אחר מבטי, מביט בזוג וחוזר להביט בי. מפענח את הרגש הנשקף מעיניי ומחייך.
"את יודעת" הוא אומר. "יש שתי אפשרויות. או שאלה הנישואים השניים שלהם, או שהם נשואים אבל לא זה לזו"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
