בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

חסרת עניין וסבלנות היא מודדת את הזוג העשירי ומסירה. לא מתאימים היא פוסקת. המוכר ממשיך להיות אדיב וקשוב. מציע זוג נוסף. ממליץ על המסגרת האדומה. היא מודדת בצייתנות. שוקלת לנסות בחנות נוספת ופוסלת את המחשבה.

מבינה היטב מדוע אינה מוצאת זוג שיתאים.

חודשים ארוכים סירבה למלא אחר דברי הרופא והכחישה את אבחונו, עד שהיטשטשו האותיות  וכל המאמצים והמצמוצים לא עזרו לחדדם ולהבהירם.

האופטומטריסט מנסה להציע עדשות, אך המחשבה על גוף זר בעיניה מרתיעה אותה.

בגילה מצפים ממנה להשלים עם הידרדרות הראיה. כפי שעליה להשלים עם הוסת הבלתי סדירה וגלי החום והקמטים בצוואר שמזדחלים לעבר הלחיים.

היא מניחה בזעף את המשקפיים על השולחן. ממלמלת תודה ואוספת את תיקה מהדלפק.

המוכר עוצר בעדה  "נסי את אלה. המסגרת האובאלית תתאים למבנה הפנים שלך. וזה המספר שלך. לא תצטרכי להמתין לתיקון"  המסגרת הבהירה מוצאת חן בעיניה, כך גם האופן שהן ממסגרות את פניה.

היא מביטה במראה, מסובבת פניה לצד ימין ואחר לשמאל. מתרחקת מהמראה ושוב מתקרבת. עור הפנים נדמה לה קורן יותר. הכתם הכהה תחת עין ימין בהיר והעין שקועה פחות. היא מסירה את המשקפיים. הכתם שב. מרכיבה ושוב הכתם מבהיר.

מחליטה שתרכוש אותם. שואלת למחיר ובלי להתמקח משלמת את שנדרש ויוצאת מהחנות כשהיא חשה קלילות מוזרה. כאילו איזשהו כובד שהתנחל באבריה נעלם לו. כל כך יפה היום, היא חושבת, כדאי לצעוד הביתה ברגל. הולכת במרץ, מביטה בתצוגה שבחלונות הראווה ושמה לב לערוגות הפרחים בצבעי כתום, צהוב שנשתלו זה מקרוב.

היא לא מסירה את המשקפיים גם כשמגיעה לביתה. הכול כה חד וצלול.

רעיון עולה במוחה, להפתיע את בעלה ולהכין את פשטידת הגבינה שהוא אוהב. מאז שעזבו הילדים, מיעטה לבשל. הוא אוכל צהריים במפעל והיא מסתפקת בשאריות שנותרו משבת.

תוך כדי לישת הבצק לתחתית הפשטידה היא מחליטה שתכין גם סלט חצילים ואולי גם עוגת שוקולד מחפיסות השוקולד המריר שהביאו הילדים בראש השנה.

בשבע השולחן ערוך. היא מתלבטת אם להדליק נרות ולבסוף מוותרת. אמצע השבוע ונרות? לא מתאים. אבל, מקשטת את השולחן בעלי פרחים יבשים שקנתה פעם במבצע, מתאימה את המפה לכלים ומוציאה בקבוק יין אדום שנשמר לאירועים מיוחדים.

גרגורי ההנאה מכוונו, משמחים אותה. הוא מחמיא ומתלהב ופניו נראות לה צעירות ונעימות. היא מלטפת את ידו. מאז ומתמיד אהבה כפות ידיים גבריות וידו כה שרירית ומושכת. היא מרכינה ראשה ונושקת לכף היד.

הוא מביט בה מבולבל, מתאמץ להבין מה קורה. החיוך שמשגרת לעברו הוא כזה שאי אפשר לטעות בו והוא נעתר מיד וקם, מושך אותה לכוון חדר השינה.

"משקפיים יפים קנית לך. הולמים אותך" מחמיא ומושיט יד כדי להסירם. היא נרתעת לאחור באופן אינסטינקטיבי, עקצוץ של פחד מזהיר מפני הסרתם.

" אני רוצה להישאר איתם. לראות כל מה שנעשה" לוחשת. מושכת את המילים בהתפנקות מפתה.

מתפשטת במהירות, לא מנסה להחביא את גופה. אדישה לסימני המתיחה ולשדיה הנפולים. אדישה לשיער הלבן על חזהו ולדלדול בשרו. סומק מטפס ללחייה, נשימתה כבדה, היא חשה רטיבות אותה לא חשה שנים ומאיצה בו לחדור אליה, צועקת מילים שלא ידעה מנין באו לה. וכשגומרת נאנחת בקול מלא סיפוק, מביטה בעיניו המופתעות בחיוך מרוצה.

"את מתכוונת לישון איתם" הוא שואל כשרואה אותה עוצמת עיניים.

"כן" היא עונה "החלומות יהיו הרבה יותר יפים כשהם עלי".