בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

הוא הגיע ללא כלי עבודה. את החרמש שכל כך מזוהה איתו השאיר מאחור. גם את הגלימה השחורה , זו עם הברדס המסתיר את פניו, לא לקח. אין לו צורך בהם.

אם תשאלו אותי, הוא לובש חליפת שלושה חלקים מהודרת ונועל נעליים תואמות שסוליותיהן גומי. כך הוא מצליח להגיח חרישי ולהפתיע את האחד אותו בא לקחת.

והרי מה הוא? פקיד שמבצע את תפקידו. נגמר האשראי והוא בא לגבות. לא מעורבים רגשות ואין מה להתחנן לדחייה.

פקיד הוצאה לפועל, זה מה שהוא.

הפעם הגיע בשבת. יתכן שזה מעיד על אתיאיסטיות. אני מניחה שהוא לא מדפיס כרטיס עבודה וששעות עבודתו גמישות. אבל שבת? קיבל אישור? או שמא השתמש בתירוץ שפיקוח נפש דוחה שבת? הרי מי כמוהו עוסק בענייני נפשות ונטילתן.

הוא לא המתין להזמנה. שהרי אם ימתין שיזמינו, לא תסתיים ההמתנה לעולם.

הגיע היישר למנה העיקרית. בדיוק גמרו לדגום את הקבבים שהלכו היטב עם החומוס והטחינה וסלט ירקות קצוץ דק דק והתכוונו להתחיל עם הסטייקים.

פיקניק מוצלח, חשבו כולם. לוגמים מהוודקה שלוותה בחמוצים וזיתים מעשי ידי הנשים.

הוא התייצב ליד זה עם הכרס הגדולה. "בוא" אמר לו "הולכים".

האיש הרים ידו אל הלב. "כואב לי" מלמל. מנסה לירוק את חתיכת הסטייק שרק לפני שניות ספורות הכניס לפיו.

הוא הביט כיצד האיש אותו בא לקחת מתפתל, משתנק, מאדים. ראה את  הסטייק המיותם בצלחת וחתך לעצמו פיסה. לעס ורקק. שתה מעט מהיין האדום וציין לעצמו שטעים. ידע שעליו להמתין. זה לא איזו קשישה חלושה שנשמתה ממהרת לפרוח. או חולה שניתנה לו התראה חודשים מראש והוא מתקין עצמו ומשלים עם בואו. לא, לא. כאן מדובר באיש שנמצא בשיא חייו. חזק ובריא. הוא ילחם, לא יבוא בקלות. יתחנן על נפשו, ינסה לנהל משא ומתן, לתמרן.

לו יש סבלנות. לא ממהר. מביט בינתיים בפני האנשים שסביב. רואה איך הרגשות מעוותים את הפנים ומנקזים את צבעם ללבן. איך העיניים משקפות את הדאגה והפחד. הוא מדפדף בפנקס שבזיכרונו, סקרן לדעת אם יזהה את הבא בתור.

האמבולנס הגיע. הרופא נעזר בחובשים כדי לבצע החייאה. הדופק חוזר.

הוא צדק. האיש נלחם, לא מוותר.

מכניסים את האיש לרכב ומרשים לאישה לבוא איתם. גם הוא נדחף. יש לו עבודה לבצע. האיש מנסה לומר משהו, מניע את ידיו.

 "אל תתנו לו להיכנס. עוד לא הספקתי כלום"

הוא מתכופף לעבר האיש ולוחש "תפסיק להיות אנוכי ולבזבז את זמני. יש עוד כמה שצריך לאסוף אותם ובגללך אני משתהה פה "

האיש נאנח בקול ומשתתק.

"סוף סוף" הוא אומר לאיש. "הנה, יוצאים מכאן. בוא"

את הלוויה קובעים ליום ראשון בצהריים.

החברים מתקשים לעכל. כל כך צעיר. רק חיתן את הבת. איך לא הצליחו להציל אותו. איך זה דום לב באמצע החיים?

בינם לבינם, הם מחליטים ללכת להיבדק. להתחיל דיאטה. להירשם למכון כושר. להם זה לא יקרה.

הבת מספידה את האב. לא מזמן חזרה בתשובה. מבקשת מהבאים לסלוח לאביה אם פגע בהם בשגגה. "סלחו לו " היא מבקשת, בוכה. "זה יעזור לו במקום בו הוא נמצא"

אני מהרהרת בכך שאין בליבי עליו ואין על מה לסלוח ותוהה את מי יפגוש שם למעלה.

"תשמע" אני אומרת לו " יש לי בקשה. כשתגיע, תחפש את אבא שלי ואת שתי הסבתות הנחמדות שלי ותגיד להם שהגיע הזמן שיבואו לבקר אותי בחלומות. שמעתי שבמשפחות אחרות זה מקובל. גם אני רוצה!."