אני שומע נקישות על התקרה.

הנקישות נחלשות.

אט אט.

אני קם אל החלון הגדול שבאמצע קירו הצפוני של חדרי.

אני פותח את חלון הזכוכית הכפול.

משב של רוח קפואה שוטף את פניי.

אני נעמד על מסגרת הברזל הלבנה של החלון.

אני נאחז בסורגי הברזל הצבועים בירוק כהה.

גשם הזלעפות שהיכה עד לא מזמן בארץ חדל ליפול מן הרקיע.

כמו אמא אהובה, שמכסה את ילדה בשמיכת פוך לבנה,

מתכסה האדמה בפתיתי שלג רבים. קשה לעמוד ליד החלון ולא להתסנוור מהיופי הזה.

אני סוגר את החלון ומוריד את תריס האלומיניום.

אני פותח את דלת המרספת ויוצא לערוגת פרחי ההיביסקוס שבמרפסתי.

הפרחים קפואים, כאילו מוסגרו במיוחד כדי להציגם במוזיאון.

זהו יופי של חורף.