אני זוכר את אותו יום עצוב.

יום גשום ואפל, כאילו שהשמיים בכו בשבילו.

היא הייתה רק ילדה כשהוא מת.

והיא לא ממש הבינה מה קורה סביבה.

היא חשבה שאבא נסעה לחופשה ארוכה-ארוכה לדבריה.

אבל היא לא ידעה שהוא לא יחזור.

אני זוכר איך כולנו עמדנו, מעל לחור באדמה, שכרו זה עתה.

כשהביאו את הארון, היא אחזה בידי ואמרה לי

"אתה יודע, לכל אחד מאיתנו יש תיבת זיכרונות בלב.

כשבן אדם הולך לחופשה ארוכה-ארוכה היא עולה איתו לשמיים,

אבל אצל אבא, היא הייתה הכי-הכי גדולה בעולם,

ובגלל זה הוא נתן לי אותה במתנה.

ואני אמלא אותה בזיכרונות הכי טובים שיש לי בחיים,

רגעים עם אנשים כמוהו ודברים כיפיים"

היא לא הבינה שהוא באמת לא יחזור.

הוא הרי יצא רק לחופשה ארוכה-ארוכה.