נכשלנו. הפסדנו. קיבלנו חבטה ענקית לפנים. ואני שואל ; איך נהיינו למדינה שלא אכפת לה מתושביה? איך הפכנו למדינה של עם נרדף שלא יכולה להגן על גבולותיה? כולם כל כך סוערים ונרגשים לקראת הדו"ח המקולל הזה אבל מה הטעם? מה הטעם לשלם מיליוני שקלים לאנשים שיאמרו מה שידוע לכולם?

אני לא ימני קיצוני ואני אף לא מגדיר עצמי ימני. אבל אני אשאל כעת שאלה חשובה ביותר. אם היו מפגיזים את תושביה של רוסיה או ארצות הברית האם הייתה בכלל שאלה אם לתקוף אזרחים תמימים, אם להדוף את הרקטות בכל אמצעי שיש? לא ! והעולם היה שותק ואף עומד מאחורי החלטתה. ואנו כמו כל מדינה עם כבוד עצמי, צריכה להגן על אזרחיה ולחשוב עליהם יותר מאשר על אזרחים תמימים. וכן אני אומר במפורש שעדיף להרוג אזרחים תמימים ולמנוע מוות של אזרחים תמימים ישראלים והתארכות של המלחמה מאשר לא לעשות כלום.

המדינה צריכה להתעשת ולהמשיך להגן על עצמה בכל מחיר כמו כל מעצמה ומדינה רגילה. מנהיגינו אשר סטו מהדרך ושכחו כיצד להגן על ארצם צריכים להתפטר. אין עוד מה לאמר.

אני קם בבוקר אל עולם מושלג.

עולם אחר.

עולם רגוע ושקט.

פתיתי שלג קטנטנים עצרו את העולם בו אני חי.

כולם יושבים בבית, עם הילדים, עם ההורים.

ילדים משחקים בחוץ ומעיפים כדורי שלג אחד על חברו,

כל אחד לפי גודל כף ידו.

מכוניות שלא נראות מרוב שלג על גבן עומדות ברחובות.

יש ריח של ניקיון, של התחלה חדשה.

עוד מעט השלג יימס, והכל יישטף.

אני עומד עם כוס תה חמה ליד אדן החלון.

שלג. 

אני שומע נקישות על התקרה.

הנקישות נחלשות.

אט אט.

אני קם אל החלון הגדול שבאמצע קירו הצפוני של חדרי.

אני פותח את חלון הזכוכית הכפול.

משב של רוח קפואה שוטף את פניי.

אני נעמד על מסגרת הברזל הלבנה של החלון.

אני נאחז בסורגי הברזל הצבועים בירוק כהה.

גשם הזלעפות שהיכה עד לא מזמן בארץ חדל ליפול מן הרקיע.

כמו אמא אהובה, שמכסה את ילדה בשמיכת פוך לבנה,

מתכסה האדמה בפתיתי שלג רבים. קשה לעמוד ליד החלון ולא להתסנוור מהיופי הזה.

אני סוגר את החלון ומוריד את תריס האלומיניום.

אני פותח את דלת המרספת ויוצא לערוגת פרחי ההיביסקוס שבמרפסתי.

הפרחים קפואים, כאילו מוסגרו במיוחד כדי להציגם במוזיאון.

זהו יופי של חורף.