הוא רצה להרגיש אבל לא אפשרתי לו.

הוא רצה להיות קרוב אבל היה פשוט רחוק מדי.

הוא רצה לאהוב אבל לא ידע כיצד.

הוא רצה ללמוד אבל לא רציתי ללמד.

הוא תמיד היה נוכח אבל אף פעם לא היה שם.

הוא תמיד ידע אבל אף פעם לא הבין.

הוא תמיד שתק אבל צעק בקולי קולות.

אני רוצה לבכות אבל הדמעות פשוט לא זולגות.

אני רוצה לא לשמוע אבל הוא לא שותק.

אני רוצה לא להיות שם אבל הוא סוגר את הדלת.

אני רוצה לחייך אבל כבר שכחתי איך.

אני רוצה לאמר לו אבל בכל זאת שותק.

אני רוצה שהאדמה תבלע אותי אבל הרצפות לא זזות.

אני רוצה להתחיל מחדש אבל הסוף כבר נכתב מזמן.

אני רוצה לאהוב אבל הלב לא נותן.

אני רוצה.

אני עדיין רוצה.

הנושא שלפי דעתי הכי חשוב וצריך לעמוד בראש סדר היום של ראש הממשלה, לצערי הרב, הוא נושא שנותר מאחור ; נושא שכבר לא בכותרות החדשות וכלי התקשורת השונים. הנושא הכי חשוב בעיניי עומד כבר לא להיות כל כך חשוב כי כבר לא יהיה נושא. הקצבאות שהובטחו לניצולי השואה. עכשיו גם אתם הופתעתם, כי למען האמת ועד כמה שלא נעים להודות בכך, כולנו שכחנו מזה. ניצולי השואה, שבזכותם ולא בזכות שום גורם אחר הוקמה המדינה, שחוו גיהינום על בשרם כעת צריכים להתחנן לקצבה. עד לאן הגענו?! גם כשראש הממשלה נזכר בכך וכולם התלהבו מהנושא, קצבה של 83 שקלים מספיקה אולי לחצי קנייה בסופר. מדוע ממשלת מדינת היהודים, שכמעט הושמדו בשואה נוראית שכזו, לא יכולה להודות בצורה הכי פשוטה לניצולי השואה, לאנשים שהפריחו את השממה? למה הממשלה לא יכולה להקצות סכום כסף שאינו מגיע לשמיים, לאנשים שבאמת מגיע להם? אז במקום לדון באיזה צבע יהיה הוולבו החדש של השר ללא תיק, חייבים לדון בקצבאות שהובטחו. הממשלה חייבת לאנשים הללו את קיומה, ואין אפילו צורך בהסברים ונימוקים למה ומדוע מגיעה להם הקצבה הזו. למה המדינה לא יכולה לפעול ולתת לאנשים הללו את האמצעים לזכות הכי בסיסית, שלניצולי השואה, לדעתי, מגיעה יותר מכולם , זכות הקיום ?! בואו נפעל ומהר, בשביל שהאנשים הללו, שכבר לא נותר להם הרבה לחיות, יחייו בכבוד את הימים שנותרו להם.

עריכה :

כנסו וחתמו על העצומה למען זכויות ניצולי השואה http://www.kavud.info/

נגה הכינה לי עיצוב חדש ומדהים!

תודה רבה נגה!

הייתי חולה אז לא עדכנתי..

מקווה ולעדכן ולחזור לבית הספר כבר מחר...

שלכם,