הלך הרוח שלי בחודשים האחרונים הוא כל כך איום וקודר שאני מפחדת לכתוב מה שאני באמת חושבת, פן ישלחו אותי למוסד סגור.

קראתי שוב את היומן שכתבתי בנפאל ונבהלתי. כזה כתב האשמה של ביקורת ותעוב עצמי לא ראיתם מימייכם, אני נשבעת. 

זה מסתכם בערך ב"העולם הזה טוב מדי בשבילי, אני תופסת מקום וחמצן לאנשים הרבה יותר ראויים. אני פאסיבית כחפץ דומם, החיים שאני חיה הם לא באמת חיים, אני רק ממתינה למוות, אני חושבת שאני יכולה לחיות דרך חיים של אחרים אך מנגד מסתגרת בחומות פלדה בתוך עצמי, אין לי שום כישרון או תובנה יוצאת דופן, אני אובססיבית לגבי מה אנשים חושבים עליי ולכן אני קפואה בחוסר פעולה תמידי, אני פחדנית ושקרנית וצמאה לאהבה וקבלה, אני כבויה ומזוייפת וחרדה, בודדה, עצובה, משעממת ומתוסבכת, וחלשה, כל כך חלשה." איך בנאדם אחד יכול להיות כל כך בכיין ומוצף ברחמים עצמיים? ולמה אני משמשת כתליינית של עצמי?

אחת הדפיקויות הגדולות בי (ויש הרבה) היא תופעת הפוסט טראומה ללא טראומה. זה מתבטא בהמון המון מישורים ומסתכם בערך בכך שבכל מצב אני מדמיינת אוטומטית את הוורסט קייס סינריו ואז מתמלאת חרדה לעומתו ובמידת האפשר קופאת על מקומי ללא יכולת להגיב. ואני מדברת על הדברים הכי קטנים. וגם על הגדולים. כמו לדוגמא פוביית האונס שלי, שמתחלפת לעיתים רחוקות למדי (ובעיתות שנאה עצמית מעבר לרגיל) גם לפנטזיית אונס. אני אגיד לכם מה, לא קרה לי שום דבר רע באופן מיוחד בחיים. חוץ מזה שאני- אני. ההורים שלי שניהם בחיים -טפו טפו- ואוהבים ומפרנסים אותי במידה נורמלית, אני לא בודדה לחלוטין, אף אחד לא פגע בי בצורה אלימה, ואף פעם לא הייתי בתאונת דרכים או היתה לי הפרעת אכילה (חוץ מזה שירדתי עכשיו 10 קילו בחודש וחצי בגלל מחלה- לא נחשב). לפעמים אני חושבת שאם כן היה קורה לי משהו רע, לפחות היה הסבר לכל הדברים האלה שעוברים עלי. כרגע ההסבר הוא- אני דפוקה. וזה דבר שיותר קשה להתמודד איתו, גם בינך לבין עצמך- וגם בקטע של להפתח עם זה לאחרים. סוג של תירוץ, תגידו ובצדק. את מטומטמת שאת מייחלת לדברים כאלו וביקרפול וואט יו וויש פור קוז יו מייט ג'אסט גט איט, תגידו ובצדק לא פחות, אך במידה הגונה של ביקורתיות וחוסר רגישות.   אני כל כך להוטה שאחרים יחשבו שאני בנאדם נורמלי שאני מבטלת המון צדדים באישיות שלי, ונמצאת במתח מתמיד ובלתי נסבל לגבי מה אחרים חושבים עלי. כל הזמן.  

החלק הכי גרוע הוא שאני כל כך מיואשת שאני גם לא רוצה ללכת לטיפול. כאילו המצב כבר עבר את נקודת האל חזור ושום דבר לא יעזור. וחוץ מזה, אני לא יכולה להתפס בחולשתי לפני אדם אחר, בטח שלא לפתוח את זה בפניו. כי אז כמובן תצוץ המפלצת הנקמנית הידועה בשמה " מה הוא חושב עלי? הוא מלגלג עלי בליבו? הוא מרחם עלי? הוא חושב שאני אדם מוזר?" וכ'ו. אני יודעת במוח שהוא רואה עשרות אנשים וחלקם כנראה גם יותר משוגעים ממני, אבל זה לא משנה לי אפילו בקצת. 

נדמה לי שאף פעם לא נחשפתי ככה בבלוג הזה. מקווה שאף אחד שאני מכירה לא יקרא. 

בא לי קצת למחוק הכל.

נ.ב.

איך מוחקים את כפתור ה"לייק" המגעיל שצץ לי בבלוג? מה זה?! מה אנחנו קולוניה של פייסבוק? מה זה האימפריאליזם הזה? לא רוצה שאף אחד יעשה לי לייק לעולם. לעולם!