Where is my holly macaroni
find my holly macaroni and i'm yours |
| 1/2008
זיהום פנימי בתנור, אני מקווה שהעוגה תצא כמו שאני רוצה.
אלוהים! כמה זה מייגע וכואב, טעויות אנוש שאין להם גאלוה. היופי והאלגנטיות ברגשות האשמה הבוגדניים שמעלים בי דימעה וגאווה, בו זמנית. הצפייה לסוף כמו אפיית המלית לעוגה, ריחות הארומה של חיבור הכימיקלים, לעומת טעמם המר. ועוד ברגע שאני יכניס לתנור את העוגה, הפחד והתקווה להימנע ממוות קשה וכווית לשון.
אלוהים, שוב, מה אני מקשקשת ביצה קשה? למי איכפת? אני ממשיכה לנשום ולבי עדיין פועם, אני עדיין הולכת בדרך שיעד ההגעה אינו ידוע. לפני זמן קצר, ניתקלתי בדרכי באבן קטנה שפעם יכולתי להימנע ולהידלג בחינניות מעליה, אבל לצערי הרב נפלתי על ברכיי, שפשפתי את העור וללא חומר מחטא אני משתדלת לקום ולצלוע ולסבול. לא הרבה זמן יעבור, עד שזה ירפא. אני ימשיך ללכת ואולי, אפילו לרוץ ואולי, אפילו להסתובב כשמיניות באוויר.
מצד שני, הלוואי ולא הייתי יכולה לישכוח מרגשות וממעשים כל כך מהר. הלוואי שכל זאת, היה נותן לי עמוד שדרה וחוזק לעומת הקרבה יותר לאבדות שחוזרת, לאחר אותם יחסים. הלוואי שהייתי יכולה לנקום. נקמה חסרת רגשות אשמה וצער. בעלת מטרה אחת ותכוניות זדוניות, גאונות להפליא. הייתי רוצה פשוט, לקום מחר בבוקר לצבוע את השיער לירוק, לקחת איתי אקדח ולצאת למסה נקמה כנגד האנושות. המורים, ההורים, מערכות יחסים, חברות וידידים, יזיזים, רופאי שניים וליצנים עצובים.
חיוף צחור שיניים בתקופה שהיא חרא, כי מחר הוא יום חדש ולפעמים הרגשות משתפשפים ונעלמים חוץ מזכרון מתוק ומר, נשמע כמו זיהום פנימי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
