אני כבר שנה ו3 עמוק בתוך הצבא.

אחרי אהבה מאוד גדולה.

שינויים בחיים.

ואותה ה"בנה". שום דבר לא השתנה.

הרבה מוזיקה.

הרבה אלכוהול.

הרבה אנשים.

אבל ההרגשה הפנימית הזאת, הפחד האין סופי מעצמך, לא נגמר בי אף-פעם.

תקופות.

חיוכים.

עצבות.

 הכל עבר בשנה הזאת.

מרגישה שלמה עם הבחירות שלי. לפעמים.

עדיין מתגעגעת לאבא.

עדיין קרה לאמא.

כאילו לא עברה שנה, אלא יומיים.

הכל מוזר לי. כאילו הגלגל חוזר לאחור.

אבל "יהיה בסדר" , ו"אקונה מטטה".

עדיין זורם היהודים בווריד והופעות עדיין משמשות לי מקלט.

האנשים שסביבי כבר מקללים על יום הכרותנו. כך נדמה.