|
הימים חולפים - שנה עוברת,
אבל המציאות, אוי המציאות, היא תמיד עכורה נשארת. |
כינוי:
בן: 47 MSN:
ofernicusתמונה
מצב רוח כרגע:
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
מאי 2010
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2010
דופק סדיר אני יושב עכשיו בבסיס בו שירתתי בסדיר, הבסיס ממנו השתחררתי לפני עשור בדיוק (פחות חודש) ואני מוצא את עצמי מתגעגע לאותם ימים, לאנשים, לאירועים, לחוויות וגם קצת לקשיים.
אין שום דבר באזרחות שמשתווה לנוסטלגיה הצבאית, לתחושת הביחד הזו, לדעת שזה קשה ואפילו קשה מאד לפעמים, ולדעת שיש לזה תאריך סיום. לדעת שאלו שיבואו אחריך ישמעו בצמא את סיפוריך, את הלשבת ביחד עם גיטרה ולדעת שמהר מאד יצטרפו אנשים.
עשר שנים חלפו אבל אני נכנס למשרדים ומוצא את עצמי כאילו מצפה שהאנשים שזכרתי יהיו שם. הם לא, אבל גם עכשיו יש שם אנשים ששווה לבקר, וזה מזכיר לי שאמנם התבגרתי, אבל לא הזדקנתי. לא בהרבה לפחות.
עשר שנים ו"לעלות על מדים" עדיין גורם לי את התחושה שחסר לי משהו על הכתף כשהנשק לא שם.
עשר שנים, ואני עוד כאן.
| |
|