אבי אהרן נולד שלשה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, אל תוך האופוריה של ישראל החזקה, של הביטחון הצבאי והאישי, אל האמונה שלכל תעלול יש מחיר, ושלפעמים המחיר אינו חייב להיות פרופורציונלי למה שהניע אותו. אותו אבי גם גדל בצל מלחמת יום הכיפורים, שהניעה בעצמה את המטוטלת מהצד הגאה והבטוח אל הצד המדוכא והשבור, זה שיוביל אנשים מסויימים לפסיביות - ואחרים, להבנה או החלטה שאין להם על מי לסמוך אלא על עצמם, ושהישרדות נקנית במעשים.

את התובנה הזו, שבשביל כבוד צריך לעבוד, הוא מייחס לאין ראנד שפיתחה את פילוסופית האובייקטיביזם "תחת ההנחה שתכלית האדם היא לחיות את חייו כיצור גיבורי, כלומר כיצור שמבין את המציאות, חי לפיה ומפעיל אותה כדי לחיות את חייו כרצונו". את התובנה הזו, השלטת בבלוג של אבי - הקרוי "אובייקטיביזם" ע"ש התורה הנ"ל - הנחיל אבי גם לספרו הראשון "נעליים שחורות", העוסק באנשים שמאסו בחוסר מעש.

נעליים מייצגות סוג של מעמד בצה"ל. נעליים כבדות (ולא נוחות) תשמשנה בדרך כלל את "מעמד הפועלים" העולה מהג'ובניק הממוצע ועד השריונר, התותחן, ודומיהם. נעליים קלות תשמשנה בדרך כלל את לוחמי החי"ר, אלו שאולי צועדים על קיבתם, אבל הם בעיקר צועדים - והרבה. צבע הנעליים אף הוא משמעותי. נעליים שחורות מייצגות (שוב) את "מעמד הפועלים" - שריון, תותחנים, הנדסה, ואף את גולני וגבעתי. נעליים אדומות מייצגות את "המעמד העליון" - צנחנים, נח"ל, סיירות וכו'.

הספר "נעליים שחורות" עוסק באזרחים מן השורה - בני "מעמד הפועלים", נועלי הנעליים השחורות - שמואסים באזלת היד של השלטונות, של הרשיות, ולוקחים את החוק לידיים. הוא עוסק באנשים שמצאו את עצמם לא פעם ממלמלים על כך "שצריך להרוג את האנשים האלה", ויום אחד גם קמו והרגו "את האנשים האלה". הוא עוסק באזרח קטן שהולך לחפש צרות, מוצא אותן בדמות שלשה שוטרים פלסטינים - והורג אותם. הוא עוסק באזרח אחר שמחליט שהורים אינם ראויים לחיות לאחר שהורידו את בתן לזנות, והוא עוסק באזרח אחד שמחליט שכסף אולי לא קונה הכל, אבל הוא בהחלט קונה את הזכות לנסות את הכל.

הספר "נעליים שחורות" הוא ספר טוב, מעניין, עמוס פרטים צבאיים וטכניים שמעידים על הידע הנצבר והנרכש של הכותב, שמעיד על עצמו כמי ששירת גם באינטיפאדה הראשונה וגם במבצע "חומת מגן". זהו ספר מעורר מחשבה, ואם אני הייתי חבר במערכת הביטחון הישראלית - הייתי אומר גם שהספר מעורר דאגה. לא משום שהספר מעודד מעשה, אלא פשוט משום שהוא מתאר את כדור השלג בו אנחנו מתגלגלים, כדור שלג שמצליח לצבור תאוצה גם בימים של התחממות אזורית וגלובלית.

במציאות שבה אזרחים נרצחים ברחוב "סתם" כי מישהו שתה יותר מדי, במציאות שבה אנשים מרשים לעצמם לפגוע בהולכי רגל ולברוח מהמקום בלי להושיט עזרה, במציאות בה ישובים ישראלים מטווחים במשך שנים ללא תגובה, במציאות בה "נבחרים" שמרוויחים יותר מדי "משלימים הכנסה" על חשבון אזרחי המדינה - זו המציאות שלמישהו ימאס, ויפעל. במציאות כזו, אותו אדם שלקח את החוק לידיים לא ייתפס כעבריין אלא כרובין הוד, ומי שירצה להצליח - ינסה לרכב גם הוא על גל ההצלחה.

על זה מדבר הספר "נעליים שחורות", שאת הפרק הראשון שלו תוכלו לקרוא כאן, ושאותו תוכלו להשיג אצל אבי, או בסטימצקי.

ורק דבר אחד באמת הפריע לי... תיאורי הסקס המלווים את הספר. אני מוכן לקבל את זה שבספר המתאר משולש רומנטי (כן, גם רומנטיקה יש בספר) יהיה לפחות אזכור גם למשהו החורג מארוחת ערב רומנטית או נשיקה לוהטת, אבל שלשה עמודים לתאר סצינת מין שחסרת משמעות אפילו עבור גיבור הסצינה - זה קצת יותר מדי בשבילי, ואני מתאר לעצמי שגם בשביל קוראים פוטנציאליים אחרים - ולא רק דתיים. מה שכן, הנשים יוזמות בקטעים הללו של הספר בדיוק כמו הגברים, ואולי גם יותר, מה שאני מקווה שלפחות יהיה לשביעות רצונן של הפמיניסטיות שבין הקוראות...

גילוי נאות: את הספר קיבלתי במתנה מהסופר, אבי אהרן, לאחר שהייתי בין הראשונים להירשם להזמנתו הנדיבה.

כמו כן, את הניתוח הפסיכולוגי בפתיחה כתבתי על דעת עצמי, ואני לא משוכנע שאבי יסכים איתו