בשבוע שעבר יצא לי לנקות קצת את הראש במילואים בצפון, בבסיס בו שירתתי בסדיר. אין לי כוונה להיכנס יותר מדי לפרטים מבצעיים שאליהם נחשפתי במהלך המילואים, אבל את תחושת הבטן שלי אני בהחלט רואה לנכון לחלוק.

התגייסתי לצה"ל במרץ 97', ואחרי טירונות בבסיס סיירים וקורס חובשים, הגעתי ב-23 באוגוסט 97' לעוצבת הגליל, ומשם - ביום חמישי ה-28 באוגוסט, הגעתי לעוצבת חירם.

באותו יום - ה-28 באוגוסט - אירע אסון השריפה בוואדי סלוקי, בו נהרגו חמישה ונפצעו קשה חמישה חיילים מגולני - שפונו לטיפול ע"י תאג"ד החטיבה שלנו. זה היה האירוע הראשון בו נטלתי חלק - גם אם רק כצופה - אך הוא היה רק פתיחה לאחד מיני רבים. תוך כשבועיים מאותו אירוע יצא לנו לטפל בתינוקת (בת שנתיים, אני עדיין זוכר) שנפגעה קשה בראשה (אמרו לנו שנפלה לה טלויזיה על הראש, ואני זוכר שהיה ברור לנו שאם כבר - ההורים שלה "נפלו" עליה), טיפלנו בסרן גל לב-רן, הצוות שלנו טיפל בנפגעי ספארי שהתהפכה במורדות הר-דב, ואני שימשתי כנושא ארונה של עינב מדהלה שנהרגה באותה תאונה. בין לבין הוקפצנו לטובת אירועים אחרים, אבל אלו היו הגדולים, אלו שנחרטו בזכרוני, ומאפילים על שלל האירועים העצום שבו השתתפתי כחובש בשלש שנות שירותי הצבאי, עד שהשתחררתי ב-30 ביוני 2000, חודש וקצת אחרי הנסיגה מלבנון.

אני מספר את כל זה, כי כשאני הגעתי למה שאהבנו לקרוא לו "צוות גיבור" (גיבור במלעיל), החובשים הוותיקים היו "בוגרי" אסון המסוקים, הם היו כאלו שהתנסו באירועים רבים, ונוכחותם, נסיונם והדרכתם - עזרו לי "להתאקלם" בתאג"ד שהיה הכי פעיל בצה"ל במשך שנים ארוכות, ושהציל פצועים גם בתנאים לא פשוטים בכלל. בתורי, גם אני חנכתי את הצעירים, הובלתי אותם לזירות פצועים, והנחתי שהם בתורם יעשו זאת.

ואז הגיעה הנסיגה מלבנון, וטרפה את הקלפים, ואז באה מלחמת לבנון וטרפה אותם שוב ושוב.

ואז, בשבוע שעבר הגעתי לבסיס "שלי", והבנתי שהחובשים שם מקסימים, אכפתיים, ורציניים - אבל הם, ואנחנו, בבעיה.

הבנתי שהחובשים האלה לא היו מעורבים בשום אירוע אמיתי. חלקם עוד שירתו עם כאלה ששירתו במלחמה האחרונה, אבל אפילו הם כבר מתמעטים, ומשתחררים.

הבנתי שהקצינים שלהם אולי הסתובבו בשטח בתקופת המלחמה, אבל לא כמפקדים, וחלקם אפילו לא כחיילים.

הבנתי איך צומחת שאננות, ומאיפה יצמח ההלם הבא.

אי אפשר "ללמד" את התחושה שעוברת לך בעמוד השדרה כשיורים עליך, כשמתפוצץ לידך מטען, כשהפצוע צורח, או כשהוא מפסיק לצרוח... אי אפשר ללמד את זה, אבל את תחושת הדחיפות אפשר להעביר, אבל רק אדם שחווה את זה יוכל להעביר את זה הלאה. הבנאדם הבא כבר יספר את זה כמור"ק, לא כפחד, ככאב, או כאימה טהורה.

הדור החדש של החיילים בצפון מתחייל לתוך שעמום, הוא אינו דרוך, ולזה - לדעתי - מחכה נסראללה.

לשאננות החיילים והקצינים, שתאפשר לו - בשקט וביסודיות - להכין את ההפתעה הבאה שלו.

האם אנחנו באמת יודעים לשמור על הדריכות, גם בפני השעמום והשגרה?

ימים יגידו...