אין לי מושג איך קרה שאני מתייחס לנושא כמה ימים אחרי שהוא הפסיק להיות הכותרת הראשית, ובכל זאת, נראה לי שראוי להתייחס למה שמכונה ע"י התקשורת "חוק פרס".

לא נראה לי שזה יחדש משהו למישהו שאני לא ממש מחבב את מפלגת העבודה, ועוד פחות מכך אני מחבב את שמעון פרס, ובכל זאת, נראה לי שהפעם הופנו חיצי התרעלה לכיוון הלא נכון.

מפלגת העבודה תומכת בתוכנית ההתנתקות, וכחלק מתמיכתה זו הביעה הסכמה/רצון להצטרף לממשלת שרון, תוך שהיא למעשה מוותרת על הדרישה הלגיטימית לתפקידי שרים "חשובים", כגון האוצר, הביטחון, החוץ או החינוך.

דרישתה המשמעותית היחידה של מפלגת העבודה היתה [ועודנה] מינויו של שמעון פרס לתפקיד מ"מ ראש הממשלה, דרישה לגיטימית למדי, כאשר מביאים בחשבון שזוהי אמורה להיות ממשלת אחדות.

אז מה בעצם הסיפור הגדול? הסיפור הוא שעפ"י חוק יסוד הממשלה, רק אדם אחד יכול לשמש כמ"מ ראש הממשלה, ותפקיד זה כבר מאויש ע"י "נביא ההתנתקות", אהוד אולמרט, האיש שעמד ליד [ומאחורי] אריאל שרון לכל אורך דרכו מימין המפה הפוליטית אל צידה השמאלני.

באופן נורמלי, במצב כזה יש שלש אפשרויות:

1. פרס והעבודה מוותרים על הדרישה.

2. אהוד אולמרט מפנה את הכסא לטובת פרס.

3. משנים את החוק.

במדינת ישראל, כמובן, שתי האפשרויות הראשונות נמחקות אוטומטית.

מצד אחד מפלגת העבודה אינה מוכנה לוותר, ובצדק, על מינויו של פרס לתפקיד, ומרכז המפלגה אף היתנה בכך את הסכמתו להסכם עם הליכוד, ומצד שני, אהוד אולמרט אינו מוכן לוותר על תפקידו הנינוח, תפקיד שסביר להניח שהוא מחשיב כקרש קפיצה עתידי, וכך אנו מגיעים לתוצאה המתבקשת: שינוי חוק יסוד הממשלה.

אותו היגיון העומד מאחורי ההחלטה לשנות את החוק המגביל את מספר השרים כאשר יש צורך "לתגמל" חברות קואליציה רבות [במקום להשאיר את ההגבלה ולתת פחות מינויים לכל מפלגה] הוא אותו היגיון העומד מאחורי ההחלטה לשנות את חוק יסוד הממשלה "מאילוצים קואליציוניים", וכמובן שראוי לזכור שמאחורי "ההיגיון" הנ"ל עומדת הנחת היסוד שממשלה אינה כלי שרת למדינה ואזרחיה, כי אם "לשכת תעסוקה" לחברי כנסת.

מרגע שהוחלט על שינוי החוק והכל הפך לעניין של זמן, נותרה בעיה אחת פתוחה: מי ישמש כמ"מ בינתיים.

לעבודה ולליכוד אין כל בסיס לשבת ביחד מלבד ההתנתקות, כאשר תפיסת העולם של בעלי האידיאולוגיות [המועטים] שבהן רחוקים כמזרח ממערב בכל הקשור לחברה, כלכלה, חינוך ועוד. הסיבה היחידה שמכניסה בעצם את מפלגת העבודה לממשלה זו תוכנית ההתנתקות - "הבייבי" של אולמרט.

ושוב, כבר הוחלט על שינוי החוק ואף אחד כבר לא צריך לוותר על כבודו וכסאו, אלא רק "לשבת בצד" עד התיקון [או הקלקול] התחוקתי. חודש, אפילו פחות, זה כל מה שדרוש עפ"י יו"ר ועדת החוקה, ח"כ מיכאל איתן.

אהוד אולמרט, כמו שרון, דיבר לא פעם על הצורך ב"ויתורים כואבים" לצורך ההתנתקות, ולצורך השלום. אותו אהוד אולמרט שיודע לדבר על כך שהמתנחלים צריכים לפנות את בתיהם "לטובת המדינה", אינו מסוגל להיפרד מכסאו, אפילו לא באופן זמני, לטובת הקמת ממשלת אחדות - שכל יסודה הוא תוכנית ההתנתקות עצמה.

שלשה חוקים "אישיים" עלו בשנים האחרונות לדיון בארץ: "חוק אריה דרעי" שאיפשר את שיחרורו המוקדם, "חוק יגאל עמיר" למניעת קציבת עונשו, והחוק הנוכחי. כקודמיו, גם החוק הנוכחי הינו שלילי, ולכן חשוב לקרוא לחוק על שם האדם המתאים, ועם כל כמה שאיני רוחש חיבה לפרס ולפועלו, במקרה הזה הוא זוכה לגנאי שלא בצדק, וחוק זה ראוי שייקרא על שם אדם אחר: אהוד אולמרט.