 כינוי:
בן: 47 MSN:
ofernicusתמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2003
 איכה ישבה בדד...
טוב, אז כפי שהבטחתי/איימתי אתמול (למרות שברגע כתיבת הפוסט זה עדיין "היום"), מוגש לכם פוסט בנושא תשעה באב, במסגרת תוכניתנו "יהודים באפלולית"...
אז תשעה באב נקרא כך, כמו שבטח כולם יודעים, משום שהוא חל ביום התשיעי של חודש אב. תשעה באב מסיים תקופה של שלשה שבועות, הידועה בשם "בין המיצרים", ואשר תחילתה בצום י"ז בתמוז. יחד עם עשרה בטבת וצום גדליה, מרכיבים ימים אלה מעין מפה היסטורית של תקופות החורבן (והגאולה) של עם ישראל בעת העתיקה.
(טוב, נמאס לי מהפורמט הרציני - אני עובר לפורמט שבועות!)
בקיצור...
טוב, אז בשביל יחיאל חזן וענבל גבריאלי: מה קרה בתשעה באב?
בתשעה באב, כך אומרים מקורותינו, אירעו כמה וכמה אירועים מרכזיים:
1. לאחר יציאת מצרים, משה רבנו שלח 12 מרגלים לחקור את הארץ. כולנו יודעים על איזה ארץ אנחנו מדברים, וכולנו יודעים מה זה יהודים, כך שבצורה "ממש מפתיעה" - איך שהמרגלים חזרו - בתאריך ט' באב - ישר התחילו עשרה מתוכם לקטר על הארץ. רק יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה התלהבות וסיפרו לכולם כמה טובה הארץ, מה שכמובן לא עשה רושם על אף אחד, וכולם התחילו לבכות. בא הקדוש-ברוך-הוא (אלוהים, לא היריב) ואמר להם: "אתם בוכים סתם? אני כבר אתן לכם סיבה לבכות!" ומאז ועד כניסתם לארץ למעט יהושע וכלב, מתו כל אותם אלו שהיו ביציאת מצרים, כך שלמעשה - אלה שלא רצו להיכנס לארץ - באמת לא נכנסו... מה שכן - אז הומצא הביטוי "בכיה לדורות".
2. בתשעה באב, בימי הקיסר אדריאנוס, חרשו הרומאים את ירושלים והרסוה, כחלק מהתוכנית שלהם להפוך אותה "לעיר מערבית מודרנית" ושמה בישראל (וברומא) - "איליה קפיטולינה".
3. לקראת סוף המרד, קבע שמעון בר-כוכבא את מקום מושבו בביתר. לאחר מצור שנמשך שנה, בתשעה באב של שנת 135AD (ובשביל איימיכל - ג'תתצ"ה לפי הלוח העברי) כבשו הרומאים את ביתר והרגו את כל תושביה, דבר המציין את סופו של המרד ושל השלטון היהודי בארץ. באותו קרב, אגב, נהרג בר כוכבא. רבי עקיבא - מגדולי המנהיגים הרוחניים היהודיים הגדולים ביותר - ואשר יחד עם תלמידיו הצטרף למרד - נתפס בביתר והוצא להורג על ידי סירוק בשרו במסרקות של ברזל. בטרם יצאה נשמתו, כך מספרים, קרא רבי עקיבא "שמע ישראל, ה' אלוהינו - ה' אחד!" ומת. (ומפתיע שלא קמו "מנפצי מיתוסים" לטעון שזו סתם אגדה...)
על כך, כמובן, יש להוסיף את החרבתם של שני בתי המקדש - הראשון ע"י הבבלים, והשני ע"י הרומאים.
בית המקדש הראשון, אגב, נבנה בסביבות 830 לפני הספירה ע"י שלמה המלך, על אדמות שקנה אביו דוד מידי אורנן היבוסי. 410 שנה לאחר מכן הוחרב בית המקדש ע"י נובזראדן שנשלח ע"י נבוכדנאצר, מלך בבל - משושלת בית יכין הבבלית.
את בית המקדש השני הקימו בשנת 350BC היהודים שחזרו מבבל אחרי גלות "קצרה" של שבעים שנה, ובהמשך הוא שופץ, הורחב - ובכלל תפס צורה - ע"י הורדוס - אדומי שהתגייר ותפס את המלוכה אי שם בסביבות 39-40 לפני הספירה.
שני בתי המקדש, אגב, עמדו על הר המוריה - במקום שלפי המדרשים התקיימה בו גם עקידת יצחק, כמה מאות שנים קודם לכן. קודש הקודשים של בית המקדש עמד על מה שמכונה כ"אבן השתיה" - שהיא לכאורה תשתיתו של העולם... המדרשים מספרים שעל סלע זה עמד המזבח עליו עקד אברהם את יצחק. לאחר הרס בית המקדש, ניסו הרומאים לעקור את האבן (באופן די חסר תועלת כי מדובר על סלע ענק הקבור עמוק אל תוך ההר) ועל כך נאמר בתהילים "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה".
כפי שהזכרנו - לתשעה באב קודמת תקופת בין המיצרים. תקופה זו נקראת כך משום שבמגילת "איכה" שאותה קוראים בתשעה באב ואשר מתארת את חורבן ירושלים - ישנו פסוק האומר "'כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים". בתקופה זו נהוג שלא לחגוג יותר מדי, לא להתחתן, נהוג שלא ללכת לים ולבריכה, וגם לא להסתפר או להתגלח. התקופה עצמה, כמו כל דבר בצבא, מתחלקת לשלש "דרגות" חומרה: מצום י"ז בתמוז שבו פרצו הרומאים את חומות ירושלים והתחילו לחימה מבית לבית, ועד ראש חודש. מראש חודש שבו נפרצו חומות הר הבית והתחילה הלחימה על ההר. ו"גולת הכותרת" - יום תשעה באב ולמחרתו - שבהם עלה בית המקדש בלהבות.
ומהי אותה מגילת "איכה"? מגילת איכה נכתבה ככל הנראה ע"י הנביא ירמיה שבע עשרה שנה לפני חורבן ירושלים, והיא מתארת בצורה ריאלית לחלוטין את ירושלים שלאחר החורבן. כלומר, הוא לא כותב מה יהיה, אלא בוכה את מה שהיה - מתאר את ההרג וההרס והעוני כאילו זה כבר קרה, דבר המעביר (לדעתי לפחות) בצורה מרשימה הרבה יותר את תחושת החורבן מאשר אילו ניסה לתאר חזון אפוקליפטי (שהתגשם).
לתאריכים אלה יש להוסיף את עשרה בטבת, שבו בימי בית ראשון - החל המצור על ירושלים, ואת צום גדליה, החל בג' תשרי (למחרת ראש השנה).
לאחר חורבן בית ראשון מינו הבבלים את גדליה בן-אחיקם כמלך-מטעמם על שארית הפליטה שנותרה בארץ. ישמעאל בן-נתניה, תאב-שלטון, רצח את גדליה ובכך למעשה מוטט את שרידי השלטון היהודי בארץ - וכל הפליטים שנותרו - ברחו למצרים. כהערת אגב - בגלל הדימיון שברצח הפוליטי - ביום זה נוהגים דתיים רבים לציין גם את רצח רבין. בעשרה בטבת, כיום שמציין את תחילת החורבן, נהוג לציין את מותם של אלה שלא נודע מקום קבורתם, ולמעשה זהו גם "יום השואה" הדתי, בנוסף לזה שנקבע ע"י המדינה - לכ"ז ניסן.
אז מה קורה בתשעה באב?
בניגוד למה שהרבה חשבו (לפי שאלות ששמעתי) - ובניגוד ליום כיפור, לדוגמא, בתשעה באב מותר לעשות מלאכה, מה שאומר שאין בעיה לעבוד על המחשב, ומה שאומר שבשעה שבה ככל הנראה אני אפרסם את הפוסט (ברגע זה בו אני כותב את הפוסט זה יום רביעי בלילה, אבל אני אפרסם את זה מחר כי אני מחפש לינק למשהו ששמור לי במשרד) אני אהיה בעבודה כמו כלבלב מן המניין 
ומה אסור? אסור לאכול, לשתות, להתקלח (לא, גם לא בג'קוזי), אסור לנעול נעלי/סנדלי עור ואסור (נביילס, בשבילכן אני אחזור: אסור!) לעשות סקס.
וזהו,
מקווה שלא כתבתי שטויות או טעויות, ובטח שכחתי הרבה דברים, אז תרגישו חופשי לשאול שאלות (אלא מביניכם ששרדתם... הפוסט הזה אשכרה היה יותר ארוך מהגלות! )
מה שכן - אני רוצה לסיים בזה: מסופר שרבי עקיבא, רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע הגיעו להר הבית לאחר החורבן וביכו את החורבן. בשלב כלשהו, ראו שועל יוצא מהמקום בו עמד קודם הקודשים. החלו כל החכמים לבכות חוץ מרבי עקיבא - שהחל לצחוק! שאלו אותו כולם מדוע הוא צוחק, ורבי עקיבא כיהודי טוב ענה בשאלה: מדוע הם בוכים!
אמרו לו - "איך לא נבכה - בית מקדשנו חרב ושועלים מהלכים בו?!"
ענה להם רבי עקיבא שבגלל זה הוא צוחק... משום שעד שלא ראה במו עיניו איך מתגשמות נבואות החורבן - לא האמין כל כולו - בנבואות הנחמה המבטיחות לעם ישראל את הגאולה... (ושימו לב מה יש לסנרקי לומר בעניין)
רק מי שידע את החורבן האמיתי וידע רוע - יודע באמת להכיר את הטוב.
ובנימה אקטואלית משהו: נכון, מדינת ישראל איננה כליל השלמות. הרבה שחיתות, הרבה עיוולת, הרבה פשיעה. אבל היא שלנו. היא שלנו אחרי אלף שמונה מאות שבעים ושמונה שנות גלות וחורבן.
נכון, צריך להילחם כדי לשפר את פניה של מדינתנו - וזו, בין השאר, מטרתו של רשימון זה, אך צריך גם יום יום לשמוח על מה שיש לנו, ואת המחיר הכבד ששילמנו לאורך ההיסטוריה - בדרך לארץ משלנו.
וכמו שאומרים אצלנו הדוסים: "ובבנין ירושלים ננוחם!" 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
