"אבל בעדה האתיופית", מבשרת כותרת המשנה בכתבה על מותה של חיילת ממוצא אתיופי בתאונת פגע-וברח-ושוב-פגע-ושוב-ברח-ושוב-ושוב. אבל בעדה האתיופית, מבשרת הכותרת, ואני לא יכול שלא לתהות איך הגענו לזה שתאונה כה מזעזעת זוכה לכותרת מגדרית ומצמצמת שכזו. תאונה כזו צריכה לזכות לכותרת כגון "אבל לאומי", תוך שהיא מציינת התדרדרות מוסרית חסרת תקדים.

אנשים עושים תאונות. כבר המשנה אמרה ש"אדם מועד לעולם", וזה לא השתנה במאות השנים שחלפו מאז. אנשים עושים תאונות ובורחים מאחריות. גם זה לא חדש, גם אם לא לגיטימי. אבל כשארבעה אנשים פוגעים באדם אחר, ואחד אחרי השני הם בורחים מאחריות? זה אסון.

עזבו בורחים מאחריות. עצרו, עזרו, הזעיקו עזרה, ואז תברחו. תשקרו, תגידו שלא פגעתם, ושמצאתם את הבנאדם שוכב על הכביש. אבל להשאיר אדם פצוע באמצע כביש? ולא רק אדם אחד, אלא עוד אדם ועוד אדם ועוד אדם? עזבו, אלה לא בני אדם.

תמיד היו תאונות, תמיד תהיינה, אבל כשמישהו פוגע באדם אחר ומשאיר אותו למות באמצע כביש - זה לא תאונה. זה מחדל חינוכי, ערכי, שיפוטי, וכל מחדל שתוכלו לחשוב עליו, וכשהתקשורת מצמצת את זה ל"אבל בעדה האתיופית", זה מוסיף גם מחדל תקשורתי לאסון.

לא נותר לי אלא לאחל לכל הבורחים ייסורי מצפון עזים ממוות, ולמשפחות האבלות - שהמקום ינחם אותן בתוך שאר אבלי ציון וירושלים - מכל העדות והמוצאים - ולא תוסיפו דאבה עוד...