כשאני נתקל בתגובות הצהלה לנוכח מותם של הילדים הערבים בתאונת הדרכים ליד ירושלים, אני יכול לתהות רק על דבר אחד: האם הצוהלים הם הורים לילדים, או הורים בכלל.

אני משוכנע שהקוראים הקבועים יודעים שמבחינתי, אפשר ורצוי לקחת את כל הערבים בין הים והירדן, ולמעט חריגים כגון כאלה ששירתו בצה"ל, להעלות את כולם לאוטובוסים ולהעביר אותם לירדן, ארצם המובטחת. טעינו כשלא עשינו זאת ב-48, טעינו כשלא עשינו זאת ב-67, אבל יש טעויות שאפשר - ורצוי לתקן. מי שמכיר אותי עשוי גם להעיד שבעבר הפגנתי "גילויי שמחה" לנוכח מותם של ערבים בכל הגילאים. גם היום אני עשוי להגיב כך במצבים מסויימים מול מותם של אנשים מסויימים. מודה.

אבל כשאנשים מביעים שמחה ועליצות לנוכח מותם של ילדים, רק כי הם ילדים ערבים, אני לא יכול שלא לתהות האם הם הורים. אם הם הורים, אני חייב לתהות האם הם נפגעי טרור, הם עצמם או סביבתם הקרובה. אם הם הורים ואינם נפגעי טרור, אני לא יכול שלא לתהות איך הורה מסוגל לעלוץ לנוכח מותו של ילד. כל ילד.

כן, זה נשמע נדוש וקלישאי להפליא, אבל ההורות משנה אותך, ופתאום כשילד חולה או פצוע, זה מזיז אצלך משהו. גם אם זה לא הילד שלך, גם אם אתה לא מכיר אותו, גם אם אתה יודע שהוא יהיה בסדר - כשילד סובל, אתה סובל איתו.

וכשאתה רואה אנשים צוהלים ושמחים לנוכח הידיעות על מותם של ילדים בתאונה, ילדים קטנים, בני 5 עד 6, שנשרפו למוות, אתה לא יכול שלא לתהות: מטורפים, נפלתם על הראש??