ביום שישי האחרון, לאחר שריצה שש עשרה שנים ומחצה, השתחרר מהכלא חגי עמיר, אחיו של רוצח רבין - יגאל עמיר, ואני לא יכולתי שלא להשתעשע לפחות קצת ממצעד הדמעות שליווה את שחרורו מהכלא.

בעיני, במציאות שבה רוצחים 'רגילים' יוצאים הרבה יותר מהר ורבי מחבלים עם דם על כל מילימטר של גופם יוצאים על פחות, להתרעם על שחרורו של עמיר לאחר שנים כה רבות, כאשר לא הוא רצח, כאשר לא נכח במקום הרצח, וכאשר אין שום ראיה שידע בכלל על כוונת אחיו לרצוח (*), זה פשוט מגוחך. תוסיפו לזה את העובדה שהוא לא זכה לחנינה, לא לקיצור של יום ואפילו לא לחופשה אחת קטנה, ותבינו שמי שזועק "חמאס" כנראה לא באמת מאמין במערכת המשפט הישראלית "הקדושה".

נכון, רצחו לשמאל את המשיח, אבל הלימון הזה כבר מיצה את עצמו. להמשיך ליילל על שחרורו של חגי או להמשיך ולזעוק על כל דבר שאחיו מקבל בכלא (**) לא יביא שום שינוי או תועלת, חוץ מאשר כותרת נוספת בעיתון. רוצים לעשות משהו מועיל באמת? תפסיקו עם הרחמים העצמיים וחוקקו עונשי מוות והחמרה בעונשי המינימום.

מה שכן, כשחגי עמיר יוצא מהכלא ומכריז שהוא אינו מביע חרטה ושהוא גאה במעשיו (מה שלא יהיו?), אין דבר שאומר את זה יותר מאשר חולצה של נייקי.

באותה מידה הוא כבר יכול היה לצאת כשהוא לבוש כך:

(* ולהיפך, הראיות מראות שלא ידע)

(** הידעתם? בסתר מושבו בבידוד השב"ס מתיר ליגאל עמיר לנשום!)