כשוונדי נכנסה להריון לפני כשמונה חודשים, הודענו לרופאים שהולכים להיות לנו תאומים והרופאים אמרו שזה אפשרי אך לא סביר.

כשחזרו תוצאות בדיקות הדם הראשונות הרופאים עברו מ"לא סביר" לקביעה נחרצת שלא מדובר בתאומים. הסברנו להם שהם טועים והמשכנו הלאה.

כשהגענו לבדיקת האולטראסאונד הראשונה ושאלנו אם כבר רואים שזה תאומים הם אמרו - שוב - שלא מדובר בתאומים, עד לרגע שבו טכנאית הרנטגן ההמומה ציינה שהיא רואה "עוד משהו". היא קראה לרופאה לבא ולהסתכל והרופאה - המומה גם היא - אמרה שנראה שאכן מדובר בעובר נוסף, אבל "הוא קטן מדי לשרוד". היא ציינה גם שאם אנחנו רואים דם או סימנים חריגים, לא להתרגש, כי זה "פשוט הגוף מסלק את השיירים של העובר שלא שרד". אמרנו תודה, ושניפגש בבדיקה הבאה.

בבדיקה הבאה "הדבר הקטן" עוד היה שם, ולמרות שהוא עוד היה קטן - עכשיו הוא היה קצת יותר קטן.

וכך גם בבדיקה הבאה, וגם בזו שלאחריה. ובכל פעם, הרופאים סיפרו לנו כמה זה בעייתי, כמה שאין סיכוי שהעובר ישרוד, כמה צריך להיזהר שלא לסכן את העובר "התקין" בשביל תאומו הקטן, כמה שמימדים כה קטנים אצל עובר יכולים להעיד על שלש בעיות גנטיות רבות, ועל כמה שאין טעם לעשות בדיקת שפיר כי זה עלול לסכן את העובר "התקין" (מה שנענה ב"אין טעם לעשות בדיקה כזו כי אנחנו לא נעשה הפלה").

כמעט שמונה חודשים של הפחדות והורדת ציפיות עברנו, עד שביום שישי האחרון הרופא שלנו זימן אותנו לזירוז, בגלל רעלת הריון. מילאנו את הטפסים והתחלנו להתכונן - פיזית ונפשית - לזירוז "החירום" ותוך שאנו מחכים, התחילו לוונדי צירים. שאלנו את האחות המטפלת אם יתכן שוונדי מתחילה לידה טבעית, ונעננו בזה שזה ממש לא סביר. גם שעה מאוחר יותר זה נשמע לאחות לא סביר שמתחילה לידה טבעית, וזאת גם כאשר וונדי התלוננה על צירים חריפים ובתדירות עולה וגוברת. שעה מאוחר יותר וונדי כבר קיבלה אפידורל, ושעה מאוחר יותר, בשעה 23:15 נולדה במזל טוב בתנו יעל-מינה, כשאחותה תמר-אוה דולקת אחריה וקובעת זמן לידה של 23:17. שתיהן קטנות יחסית, אך שתיהן בריאות ב"ה, ובכלל - מה שחשוב זה שלמרות כל מה ששמענו בחודשים הארוכים האלה - הגענו לקו הסיום עם שתי בנות, קטנות, חמודות, ו"לא סבירות אך מאד מציאותיות".

מה הפואנטה של הרשומה הזו?

דבר ראשון, שרופאים הם אנשים מלומדים, הם אנשים חכמים, הם אנשים מנוסים, אבל מעל הכל הם אנשים, ואנשים טועים. וכשרופאים אומרים שחייבים לעשות משהו או לא לעשות משהו, ראוי להקשיב להם, לשקול את ההמלצות, אבל לא בהכרח לקבל אותן. למזלנו ובסייעתא דשמיא, הרופא המטפל שלנו הוכיח שהוא מלומד ומנוסה יותר מהרופאים שעקבו אחרינו בבית החולים לאורך ההריון, וגם אם לא אמר זאת במלים אלה, הבהיר לנו שגם הוא לא בהכרח מסכים עם אותם רופאים, ושלדעתו הם נוטים להפחיד מטופלים מעבר לנדרש או הרצוי, ושאם זה היה תלוי בהם, חצי מהריונות היו מסתיימים בהפלות. 

דבר שני, שאנחנו שמחים מאד לבשר על הולדת בנותינו היקרות, יעל ותמר, ושאנחנו מודים לכל מי שתמך בנו לאורך הדרך, ולקב"ה שהביאנו הלום 

יעל-מינה קרויה על שם שלשה אנשים: יעל על שם הרב צבי פסח פרנק, סבא-רבא שלי מצד אבי, ועל שם אביה של אמי, יעקב צבי מאירוביץ'. השימוש בשם "יעל" הינו מעין ואריאציה של "צבי", כפי שגם אני קרוי "עופר" על שם "צבי", דרך משפחות עולם החי. סבי ע"ה נפטר לפני כשנה וחצי, וכעת יעל - אשר "שאלה" גם את שתי האותיות הראשונות של של שמו הראשון, יעקב, קרויה על שמו ועל שם סבא-רבא שלי, כאשר השם השני - מינה - מוענק לה ע"ש אמו של אבי, בתו של הרב צבי פסח פרנק.

תמר-אוה קרויה על שם סבתא של וונדי, אוה, כאשר השם תמר אינו מוענק לה על שם מישהו "מהדורות האחרונים" אלא נועד - יחד עם יעל - לציין נשים חזקות מהתנ"ך. תמר היתה כלתו של ראובן, שבראותה מציאות עקומה קמה ופעלה לשנות אותה, תוך שהיא מוכנה לסכן את עצמה ובלבד שלא תפגע באחרים, ובכך היא מייצגת עוצמה וצדק. יעל "שלובה יד ביד" כאשר היא קרויה גם על שם יעל אשת חבר הקיני אשר הרגה את סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, ותוך שהיא מסכנת את עצמה, תוך שאינה "יושבת אוהלים", היא קמה, פועלת, מנחיתה את המהלומה הסופית (תרתי-משמע) על צבאו של יבין, ומביאה את הנצחון לבני ישראל.

ולבנותי היקרות אני מאחל שהן תהיינה חכמות, חזקות, שתדענה מתי לפעול ואיך, שתדענה לזהות צדק ולהילחם עליו, ושתדענה שצדק זה דבר להילחם עליו, אבל לא במחיר פגיעה בכבודם של אחרים