מאז ומתמיד "מעריב" נפל אצלי בקטגוריה "נו-טוב" - לא להיט, אבל פחות גרוע מהאלטרנטיבה. אין ספק שיש שם כותבים שאני לא מסכים איתם, חלקם עולים לי על העצבים לפעמים, אבל גם אני לא רואה "אסון לאומי" או "הרס הדמוקרטיה" בהיסגרו של עיתון כזה או אחר, מכעיס אותי לראות חלק מהתגובות.

אם אני רוצה לקחת את עצמי לקצה השני - את עיתון "הארץ", לדוגמא, הייתי רוצה לראות נסגר ואת הקו השמאלני-קיצוני שלו נגוז מן העולם. כן. אבל האם אני רוצה לראות את העובדים, את האנשים, הולכים הביתה ונזקקים לקצבאות, לנדבות? איך אפשר לאחל או לכתוב לאנשים "לא נורא, עוד מעט... תהנה בלשכת האבטלה." או "לא נשאר זמן רב לסבל שלנו. עוד כמה שבועות מקסימום ואתה תהיה מובטל"?

לא, בדרך כלל אני ממש לא מסכים עם האדם הספציפי לו כתבו את הדברים האלה, אבל לשמוח בנפילתו? אחלו לו שימצא מקום עבודה חדש במהרה, וששם יהיה עורך ראוי שיכוון אותו לעשות את עבודתו כראוי!

על זה לימדה אותנו ברוריה שכמו שאומר הפסוק בתהלים: "ייתמו חטאים מן הארץ". יש לייחל שהחטאים ייעלמו, ולא החוטאים עצמם - אלא שהחוטאים (וכולנו) יעשו תשובה. ואולי זה הסוד - אולי כשנהיה עסוקים יותר בלעזור אחד לשני להתרומם במקום לחכות שהשני ייפול - אולי אז יהיה מצבנו טוב יותר, ואולי אז גם תהיה לנו תקשורת (תרתי-משמע) טובה יותר.