לפני עשור-פחות-כמה-ימים (*), כשפתחתי את הבלוג הזה, אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי פה היה על הכשלון של מפלגת העבודה, ועל איך שעמרם מצנע, מי שעמד אז בראשה ומאתמול מכהן כח"כ מטעם "התנועה לשחרור ציפי לבני", עומד להתעופף מראשות "העבודה", כחלק ממה שהגדרתי מאוחר יותר "מפלגה אוכלת ראשיה".

כשכתבתי את הפוסט הנ"ל, היה זה לאחר שמפלגת העבודה "זכתה" ב-19 מנדטים.

לאחר הבחירות האחרונות, בהן מפלגת העבודה גרפה 15 מנדטים בלבד, תוך שהיא מקבעת את עצמה במקום השלישי והלא מכובד במיוחד, ספק רב אם מישהו ייתן לשלי יחימוביץ' אפילו 100 ימים של חסד, וסביר בהרבה שאם היא לא תמצא את דרכה לממשלה (מה שיעניק לה קצת שקט מטעם חכי"ם שיזכו לכסא ממשלתי מרופד) - היא תמצא את עצמה נלחמת על תפקידה בראשות המפלגה בפרט, ועל חייה הפוליטיים בכלל, מהר יותר משאתם יכולים להגיד "בחירות 2014", ומהר יותר משייקח להגיד ללפיד "כן" לכניסה לממשלה. אחרי כל ההצהרות שקדמו לבחירות, ומאחר ובגודלה הנוכחי של "העבודה" לנתניהו אין שום צורך בה, נראה לי שאתם יכולים להזניק את השעון: מעמדה הנישא של יחימוביץ' בראשות המפלגה עומד לבוא אל קיצו, ומהר.

אולי זה עניין לסוציולוגים, אולי למומחים למדעי-המדינה, ואולי בכלל לסטטיסטיקאים, אבל אני מאד מקווה שיום אחד יחקור מישהו את תופעת "הגרדום" המאפיינת כל כך את מפלגת העבודה, זו שמביאה לכך שבעוד שארבעה אנשים הובילו את הליכוד מאז הקמתה ב-1973 (מנחם בגין, יצחק שמיר, בנימין נתניהו, אריאל שרון), את העבודה הובילו באותה תקופה מספר כפול של אנשים (גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ'.). אם נתקלתם במחקרים או מאמרים בנושא - ספרו לי בבקשה!

בכל מקרה, אם יהיה לי זמן בימים הקרובים אתייחס גם לשאר תוצאות הבחירות (או לחלק מהן לפחות), אבל בינתיים: ביי, שלי!

-

(*) פוסט חגיגי במועד החגיגי...