יצא לי יותר מדי פעמים בשבוע האחרון לשמוע שכיפת ברזל היא אסון, קטסטרופה, ועוד כל מיני תיאורים אפוקליפטיים שמאחוריהם עומדת הטענה שאם לא היתה לנו כיפת ברזל, ישראל היתה תוקפת בעזה בעוצמה רבה יותר, מן הסתם כבר מזמן היתה בשלבי כניסה קרקעית ברמה כזו או אחרת, ובאופן כללי "היתה נכנסת בחמאס".

לאותם אנשים אני אומר דבר כזה: בניגוד לטענה המקובלת על רבים, לטרור יש פתרון צבאי, אבל בניגוד למה שהיינו רוצים לחשוב - לישראל אין את היכולת המדינית ליישם אותו.

יש פתרון צבאי. אפשר להיכנס לעומק השטח, לפוצץ בניין אחרי בניין ולחשוף את המנהרות והבונקרים בעומק הקרקע. לרדוף את המחבלים עד חורמה ולהבטיח שלא ניתן יהיה לחזור ולהתבצר באותם אזורים. למעשה, אפשר גם לגרש את כל האוכלוסיה ליהודה ושומרון או לחו"ל, ואפשר עוד הרבה דברים גדולים ונרחבים - אבל אם מישהו חושב שהעולם יאפשר לנו לעשות את זה, הוא חי באשליות. ולא, אני לא מאלה שרועדים כמו עלה נידף בכל פעם שהעולם אומר את דברו, אבל בעוד שאנחנו יכולים לפעול בצורה מוגבלת אחת לכמה שנים - פתרון אמיתי לטרור יצריך מהלך גדול מדי ומתמשך מדי, כזה שלא נצליח להשיג מבלי להיפגע מדינית וכלכלית לשנים רבות.

אז מה כן?

ידוע שכסף מניע את העולם, ומה שהוביל את החמאס להסלמה הנוכחית הוא מחסור בכסף. בניגוד לממשל הקודם, הנשיא המצרי הנוכחי מתעב את החמאס, נלחם נגדו בתקיפות ומטיל עליו עוצר הדוק. זה, ולא שום דבר אחר, מה שהוביל את החמאס להסכם אחדות עם אבו-מאזן, מתוך תקווה שהרשות הפלסטינית תשלם את משכורותיהם של 40,000 "עובדי" החמאס בעזה.

רק מה? הרשות לא עושה את זה, ואבו-מאזן לא נראה כאילו הוא מתכנן לעשות את זה, מה שהוביל את החמאס לצאת למבצע מתוך תקווה שתגובה ישראלית נזעמת ותקיפה תעורר את העולם ותגרום לתומכי הטרור באשר הם לפתוח את ארנקיהם.

בינתיים זה לא קורה, וזה לא קורה בין השאר כי לישראל יש את כיפת ברזל שמאפשרת לה להגן על אזרחיה באופן שלא התאפשר בעבר ושהוא פנטסטי בכל קנה מידה צבאי וטכנולוגי. אם הרקטות מעזה היו כותשות את ערי ישראל, כבר מזמן היינו מפגיזים את עזה בלי הבחנה, וסביר להניח שגם היינו נכנסים קרקעית, מה שהיה מביא למאות הרוגים עזתיים - ולא עלינו, גם הרוגים ישראלים רבים. מספרים שכאלה היו מספקים לחמאס את תמונת הניצחון לה הם מייחלים - ויחד איתה צ'קים שמנים "לכיסוי עלויות".

במקום זה, כיפת ברזל המופלאה מאפשרת לישראל להמשיך לנהוג באיפוק, לברור מטרות בקפידה, להיזהר שלא לתת לחמאס את תמונת הניצחון שלו מחד - ומאידך לגרום לו תסכול עמוק שיוביל לפעולות נמהרות שצה"ל ידע לגבות עליהן מחיר.

אז נכון, זה לא כיף וזה לא קל, וזה אולי קצת פוגע באגו הלאומי, אבל מדובר במלחמת התשה - ואם לא נעשה שטויות - לשם שינוי יש לנו סיכוי לנצח בה ולהביא את החמאס לשולחן המו"מ על גחונו.

תנשמו עמוק, תרימו את הראש, תתפללו שזה ימשיך ככה - וגם את הסבב הנוכחי נסיים כמנצחים.

שבוע טוב!