טוב, אז שוב הייתי באטלנטה, ולמרות שכרגיל היה עמוס והיתה המון עבודה לעשות ותקלות חדשות ליצור [כדי שיהיה מה לתקן אחרי זה ] הצלחתי, לשם שינוי, לפנות לעצמי גם כמה שעות לצאת מהחור המשרדי בו אני שוהה בדרך כלל, ולצאת לטייל קצת...

לאור הזמן הדחוק שעמד לראשותי, שמתי פעמי לשני מקומות הצמודים זה לזה [ואשר מהווים "נקודת ציון" באטלנטה] - מוזיאון קולה קולה, ואזור הנקרא "Underground Atlanta".

[ואם התמונות פה קטנות מדי - זרקו מבט ב-Pic, לשם העליתי את התמונות המקוריות]

באטלנטה התחיל את דרכו משקה-האלים הידוע כ"זהב הנוזלי השחור", או - "קוקה קולה", ולכן רק טבעי היה שמוזיאון החברה ימוקם בעיר זו... טבעי לא פחות היה שאני, כמכור למשקה מופלא זה, אגיע לשם בשלב כלשהו של חיי...

זו הכניסה למבנה...

המוזיאון משתרע על שלש קומות... לאחר תשלום בכניסה [9 דולר] עולים במעלית לקומה השלישית, ומשם הדרך היא במגמת ירידה... כאשר יוצאים מהמעלית בקומה השלישית, המראה הראשון [כמעט] שרואים הוא של "פס ייצור" [פיקטיבי] הכולל מערכת לשטיפת הבקבוקים, מילויים, והצמדת המכסים... ובקיצור, זה:

במוזיאון יש בערך כל מה שרציתם-או-לא לדעת על קוקה קולה כולל סיפורי "איך קוקה קולה עזרה לי לשרוד את המלחמה" [ותבחרו לכם מלחמה - ומישהו שרד אותה בזכות קוקה קולה ]

עפ"י התמונה הזו, בכל מקרה, נראה כאילו העולם כולו שורד, או לפחות אינו צמא, בזכות קוקה קולה...

בבוא יומי, בעוד כ-92 שנים, אני רוצה שבמקום אליו אגיע יהיה מתחם כזה, על שלל חדריו, אשר לאורך קירותיהם שורות של ברזים הנובעים משקאות תוצרת חברת קוקה-קולה מכל רחבי העולם...

בדרך החוצה אפשר לראות את שלל הדגלים "הקומוניסטיים" הללו, ובהם - באמצע השורה התחתונה - גם אם קצת קשה לראות - המהדורה העברית

יצאנו מהמוזיאון... והנה בניין הממשל של אטלנטה, שאיכשהו גרם לי להרגיש קצת בירושלים

חוצים רחבה גדולה הסמוכה למוזיאון ומגיעים לקטר מבריק, הניצב בחזית אחת הכניסות ל-Underground Atlanta, או ליתר דיוק - בכניסה ל-Kenny's Alley, שהיה [ועודנו] "אזור הבארים" המקומי... לא נכנסתי לאף אחד מאותם מועדונים, אבל זה נראה אזור נחמד, ואם אתם בקטע [ובסביבה] נראה לי ששווה לבקר באזור...

אחרי שעוברים את Kenny's Alley נכנסים למעשה ל-Underground Atlanta, אזור שהוא למעשה מעין מדרחוב מקורה...

Underground Atlanta, בקצרה, הינו אזור שהיה בעבר אחד הרחובות הראשיים של אטלנטה. ככל שחלפו השנים והתרבו כלי הרכב, ובהם רכבות ומכוניות, הפך לכורח הצורך לבצע "הפרדה מפלסית", והפתרון שהתגבש במהלך השנים 1920-1929 היה בניית "גג" לכל אורך הרחוב, כך שהרכבות השתמשו במפלס התחתון, והרכבים והולכי הרגל השתמשו במפלס העליון.

במשך כשלשים שנה הלך ודעך המפלס התחתון, כאשר הוא משמש בעיקר למחסנים, עד שבסוף שנות הששים הוחל בשיקומו, והוא הפך, למעשה, למרכז לחנויות, דוכנים, ומסעדות.

בנוסף לקטר שמופיע למעלה, בתוך הרחוב עצמו נמצאים דגמים נוספים של רכבות ורכבים "ענתיקות", וכן מספר שלטים המסבירים על Operation Lifesaver - ארגון שקם ב-1972 במדינת איידהו שבארה"ב במטרה לצמצם את מספר תאונות הדרכים בין רכבות ומכוניות, תאונות שמספרן עבר באותה שנה את ה-12,000.

נקודת אור קטנה המנצנצת מעל פעילות הארגון הינה העובדה שכבר בשנה הראשונה לפעילות ירד מספר התאונות הנ"ל ב-43%, דבר המוכיח עד כמה ניתן לעשות כדי לטפל בנושא קטלני זה...

בתמונה זו ניתן לראות כרזה של הארגון, הנושאת מסר פשוט: "הבט, הקשב, חייה".

תוך כדי שיטוט ברחוב אפשר לראות שלטים עם ציוני דרך היסטוריים של המקום, וכדאי לעקוב אחריהם, כי הם מכוונים כל פעם לנקודה הבאה... נקודה שכזו, לדוגמא, הינה עמוד התאורה מבוסס-הגז שבתמונה, אשר ספג פגיעת פגז בתקופת מלחמת האזרחים, כאשר הרחוב עוד היה חשוף...

והנה שלט שתלוי על אחת מדלתות הכניסה לאזור ה-Underground Atlanta, ושמצא חן בעיני מאד:

ובעברית:

"השאר את התלמידים בבית הספר... אנו תומכים בחינוך ומאמין שכל ילד צריך להיות בבית הספר וללמוד. המוסד שלנו הינו מחוץ לתחום עבור בני גיל-בית הספר בשעות הלימודים."

אתם יכולים לדמיין מצב בו חנות/סניף/רשת ישראלית תודיעה שאינה מעוניינת בלקוחות ומעדיפה שילכו לבית הספר?

מה שכן, רצוי להגיע לאזור מצוידים "במרשרשים" או "מצלצלים", ולא כמוני לשכוח את כרטיס האשראי במלון, כי גם במוזיאון קוקה קולה וגם בחנויות של Underground Atlanta יש המוני דברים יפים שפשוט "דורשים קניה"...

... מאידך, אולי זו בדיוק הסיבה מדוע עדיף להגיע ללא כסף [פרט לחמישה דולר לחניה מאחורי בנין קוקה קולה, ועוד 9 דולר עבור הכניסה למוזיאון...]

ולסיכום הטיול, הנה שני פסלים שאינם קשורים כלל ל-Underground Atlanta [למעט העובדה שהם נמצאים די קרוב לשם] אבל פשוט תפסו לי את העין...