(או: עופרניקוס משתפך)

כבנאדם, אני יכול לומר שבאופן כללי אני די מרוצה מעצמי. לא במובן השחצני. זה לא שאני אבוא ואומר "אני מושלם, מלך העולם, השתחוו לפני כולם", אבל טוב לי עם איך שאני. ואני מרגיש שזה בולט במיוחד כשאני מסתכל על "הילת התסכול" האופפת את ישראבלוג, ומרגיש שאני יכול לומר בהקלה ובשמחה רבה שבדרך כלל אני לא סובל מרגשות הנחיתות הכל כך נפוצות בקרב הרבה מהרשימונאים (וכנראה שגם בקרב אלו שאינם כותבים).

וזה לא שזה תמיד היה ככה.

בתור נער, בערך עד גיל 15 וקצת,  חיי החברה שלי שאפו לאפס. הייתי שמן "ולא אסתטי", והחברים הכי טובים שלי היו המחשב, הטלויזיה, הספרים, המקרר והמיטה. בשבת ממוצעת הייתי יכול לישון 18 שעות. (קחו 25 שעות של שבת, תורידו תפילות וארוחות ותקבלו המון זמן לישון). מה שזה אמר זה שהיו לי המון קילוגרמים עודפים, אפס חיי חברה, אבל גם בלי עין הרע - ידע לא מבוטל במחשבים, בספרות, ובאנגלית.

בסביבות גיל 15-16, בחורף המופלא של 90'-91', חל "המהפך".

תוך חודשים ספורים ירדתי בצורה דרסטית במשקל, מה שהביא אוטומטית לשיפור הדימוי העצמי שלי (נו, פעם דברים כאלה עוד היו משחקים אצלי ). כמו שאני תמיד אומר - לא הפכתי לברבור יפה תואר, אבל גם ברווזון מכוער כבר לא הייתי. ועם התודעה העצמית החדשה הזו, "יצאתי לכבוש את העולם".

וזה משעשע לפעמים "להקשיב" למה שהולך אצלי בראש או בלב... כי מצד אחד יש את עופר "העדכני" זה שמתחבר עם אנשים בקלות, מרגיש בבית בכל מקום, ותמיד יודע להשתלב (או להידחף ) לכל שיחה. ומצד שני, יש את "עופר של פעם", זה שגם אחרי כל כך הרבה זמן, עדיין מוצא את עצמו נפעם ונרגש כאשר אנשים מוכנים לקבל אותו לסביבתם.

מה שכן, אם יש תכונה אחת ומרכזית שאני ממש לא אוהב בעצמי, זו היכולת שלי לנטור טינה לנצח. או ליתר דיוק, חוסר היכולת שלי להשתחרר מזה.

קשה מאד לעצבן אותי באמת. לפגוע בי. לא זכור לי אדם שהצליח לעשות את זה באקט חד פעמי.  כדי לעצבן אותי באמת, צריך לעשות או לומר רצף של דברים מאד משמעותיים.

הבעיה היא שמרגע שאני נפגע, קשה מאד לפייס אותי. אני מוכן הרבה פעמים להתעלם, להבליג, אבל באיזשהו מקום גם אם אני סולח, אני אף פעם לא שוכח, ואז הסליחה אינה מלאה. וסליחה שאינה מלאה, אינה שווה הרבה, אני מאמין.

ושני הדברים האלה יחד - נטירת הטינה, יחד עם הניגודיות שבין עופר הישן והחדש - מביאים אותי לעשות משהו שפעם לא סביר להניח שהייתי עושה.

"לנפות אנשים". להגיע לשלב בו אני אומר לבנאדם תודה, היה נעים ונחמד, אבל די. פעם זה לא היה קורה משום שהייתי שמח על כל אדם שהיה מעוניין בקשר איתי. גם אם הוא היה מעצבן, או אנוכי, או כפוי טובה הייתי מבליג, כי בצורה לא הגיונית בעליל, היה מחמיא לי שהוא רוצה בחברתי.

ולא שעכשיו זה קורה בתדירות גבוהה. למעשה, זה כמעט ולא קורה תודה לאל.

אבל זה קורה. וביום שישי האחרון, כשהייתי בספריית הוידאו בקניון ברחובות ראיתי את זו סיננה לי שיחות בתקופה שעוד טרחתי להתקשר. עמדנו זה מול זו, פנים אל פנים, כאשר בינינו חוצץ מעמד הדיסקים ושתקתי (וסליחה אם זה נשמע כמו קטע מאיזה רומן).

אני לא יודע אם היא ראתה אותי, כי היא היתה שקועה בדיסקים, אבל זיהיתי אותה בוודאות, ולמרות שאני עדיין מחבב אותה מאד, לקחתי את מה שבא בשבילו (גבי שושן, דיסק אוסף חדש, מומלץ ביותר! ), שילמתי ויצאתי.

ועל זה נאמר: חלאס!

אין מקום בחיים שלי בשביל מישהו שבחיים שלו אין מקום בשבילי

ואין לי רגשות להשקיע במי שאינו רואה לנכון להשקיע בי!

ואם למישהו היה נדמה לרגע שזהו פוסט דכאוני, זה המקום להכיר בטעות.

כמו שכתבתי, היו תקופות בחיי שהייתי בודד למדי, עצבני למדי, ממורמר למדי,

אבל אותן תקופות חלפו ועברו, "ועכשיו עם השנים, אני איש אחר", חיים אחרים, חיים טובים ומלאים. חיים של הכרה בערך עצמי, יחד עם הכרה במגבלותי, וחיים של שמחה במה שיש לי, יחד עם שאיפה ליותר.

ולסיכום: טוב לי עם כל אחד ואחד מהחברים שלי פה. באמת.

ואם מישהו רוצה להצטרף לחבורה העליזה - אהלן, ברוך הבא!

א. אין לי מושג מה זה הפוסט הקיטשי הזה, ואני מתכחש לו מראש.

ב. הפוסט הזה, בצורה זו או אחרת, התרוצץ לי בראש בימים האחרונים, אבל נראה לי שזה השעמום המוחלט בעבודה שהביא אותי לכתוב אותו כפי שהוא...

ג. סביר להניח שפספסתי הרבה דברים שרציתי לכתוב.

ד. פמה - בקרוב אצלך

ה. כל הנשמות הטובות שמסתובבות פה בישראבלוג - אני אוהב אתכם המון!