אחד התפקידים שהיו שנואים במיוחד על החובשים במרפאת "גיבור" (בה שירתתי), היה תפקיד "חובש תורן". התיעוב שרחשו החובשים לתפקיד זה היה שני רק לתיעובם לשמירה על הבסיס.

הסיבה לתיעוב הרב היתה שמרפאתנו שימשה כמרפאת "קצין עיר" לכל האזור שמצפת ועד מטולה, כשהמשמעות היא שאלינו הגיעו המוני חיילים - בריאים וחולים כאחד.

כל אדם יכול להבין מה מחפש חולה במרפאה, אולם למען אלו שאינם בקיאים ב"הלכות צבא", הנה הסברון: חייל אינו רשאי לגשת למרפאה אזרחית אלא אך ורק למרפאה צבאית. חייל הנמצא ביחידתו פונה למרפאה היחידתית, ואילו חייל הנמצא בחופשה פונה למרפאת קצין העיר הקרובה, ובמקרה של אצבע הגליל: למרפאת גיבור.

כל זה טוב ויפה כאשר מדובר באדם החולה וזקוק לטיפול רפואי, אך מה קורה באדם הסובל מדלקת קרום החשק ופשוט אינו מעוניין לחזור ליחידתו? גם אז, התשובה זהה: הוא פונה למרפאת קצין העיר הקרובה, ובמקרה של אצבע הגליל: למרפאת גיבור.

כל זמן שהחייל הנ"ל פונה למרפאה בשעות מסדרי החולים הנזק הנגרם "מתמצה" בכך שאנשים שחולים באמת נאלצים להמתין זמן רב משום שהתור כפול מגודלו האמיתי.

הבעיה השניה, זו שמביאה אותי לפתיחת הפוסט הזה, היא היותם של אותם חולים מדומים - מטרד אמיתי, שכן אם כבר "דופקים את המערכת", ואם כבר דופקים את החבר'ה ש"נטחנים" בבסיס כי החייל הנ"ל "מנצנץ", אז למי כבר אכפת להטריד את החובשים או את הרופא?

התוצאה הישירה היא חיילים שיוצאים לבלות, חוגגים ומבלים, ובדרך הביתה עוצרים במרפאת קצין העיר בניסיון "להוציא גימלים" (כלומר, לקבל ימי מחלה) בתקווה שזה ישחרר אותם מהצורך לקום בבוקר ולנסוע לבסיס.

התוצאה של התוצאה הישירה היא שהחובש התורן נאלץ לקום, לקבל את חייל, ולאחר מכן ללכת ולהעיר את הרופא כדי שיבדוק אדם, אשר כל המעורבים בסיפור יודעים שהוא מתחזה.

וזה עוד היה נסבל אילו המדובר היה בסתם מרפאה אשר כל תפקידה הוא במתן שירות מרפאתי, אך מאחר ומדובר היה במרפאה שנתנה עורף רפואי לגזרת לבנון, ושחובשיה שימשו כחובשי תאג"ד וחפ"ק למח"ט והסמח"ט - הרי שהיה בזה אבסורד "קל" שהצוות יצא לטיפול בפצועים כשהוא עייף משום שנאלץ להתמודד עם בטלנים בלילה הקודם.

לצורך ההמחשה, שני דיאלוגים בהם נתקלתי אינספור פעמים:

אני: "ערב" טוב... איך אפשר לעזור לך?

"החולה": יש לי כאב ראש.

אני: וכמה זה אתה סובל מכאב הראש?

"החולה": ארבעה ימים.

אני: ואם אתה סובל ארבעה ימים, למה אתה מגיע דווקא עכשיו, בשלש בבוקר?

"החולה": כי חשבתי שזה יעבור.

או לחליפין...

אני: "ערב" טוב... איך אפשר לעזור לך?

"החולה": אני מצונן.

אני: וכמה זה אתה מצונן?

"החולה": שבוע.

אני: אז למה באת דווקא עכשיו?

"החולה": כי אמא שלי אמרה שעכשיו לא יהיה תור.

וכל זה מביא אותי לשורה התחתונה: קראתי במהדורה המודפסת של YNET (שיש הקוראים לה "ידיעות אחרונות") שבקרוב תפעלנה מרפאות קצין העיר עד השעה 20:00, ומעבר לשעה זו יפנו החיילים לקופות החולים.

וכמי שהיה אחראי על ניהול יומני המרפאה, הדוחות החודשיים, והסטטיסטיקה, אני סקרן מאד כמה חיילים ינצלו את האפשרות לפנות למרפאות האזרחיות כאשר אינם חולים, וכמה יגיעו למסקנה שעדיף להם לנסוע לבסיסם או פשוט להגיע בבוקר, ובלבד שהרופא לא "יזרוק אותם לכל הרוחות" על ניסיון ההתחזות העלוב..

(ובהזדמנות זו, ברכותי לחובשי מרפאות קצין העיר שמטלה מעיקה עומדת לרדת מעל כתפיהם )