תגידו, מה יהיה עם כל ההיתממות האומללה הזו?

האם באמת מישהו מבין חברי הכנסת ואנשי הביטחון באמת מאמין שהציבור בארץ יקנה את המבט האומלל הזה הנסוך על פניהם כאשר הם מנסים לשכנע אותנו שהם לא באמת ציפו שהחמאס ינצח בבחירות? שהם עשו כל מה שיכלו כדי לסייע לאבו מאזן, כדי להעלות ממשלה שאיתה ניתן לנהל מו"מ? שהם עשו כל מה שניתן היה כדי למנוע עליית ממשלת חמאס?

הרי כאשר אתה צועק כל היום חמס - תרצה או לא - בסופו של דבר זה גם מה שאנשים ישמעו: חמאס.

מדינת ישראל ברחה באופן חד צדדי מעזה, ובכך הגישה לשכנינו על מגש של דם וכסף את הניצחון.

יותר משזהו ניצחון שלהם, זוהי תבוסה שלנו, אולם את הניצחון הזה, אם בכל זאת לייחס אותו למישהו, הושג ע"י החמאס, ולא ע"י אבו מאזן ואנשיו.

כמו הנסיגה מלבנון שהכתירה את החיזבאללה כנסיכי לבנון, כך גם הנסיגה מרצועת עזה צפוי היה שתכתיר את החמאס - "לוחמי חירות פלסטין" - כנסיכי עזה, וכל מי שיבוא ויטען שלא ידע ולא ציפה - אינו ראוי לשבת בכנסת או בתפקיד בטחוני כלשהו.

כשקמה מדינת ישראל, רבים מאלו שהובילו את המחתרות במלחמתן בבריטים, היו גם אלו שעמדו בראש המדינה שקמה כתוצאה מאותו מאבק. מראשית הדרך ועד ימינו אנו, השירות הצבאי הינו מקפצה, או שמא יש לומר, "מסלול בטוח" למבטחי הכנסת.

האם אנו, כמדינה בה הקשר בין שירות צבאי ובין בחירה לתפקידים מדיניים הוא כה הדוק יכולים להרשות לעצמנו להגיד "לא ידענו, לא ציפינו" כאשר התהליך קורה אצל שכנינו-אויבינו?

כיצד ייתכן שאמ"ן - אותו גוף שטען שהנסיגה החד צדדית מעזה תהיה ניצחון לטרור - לא ציפה שהפלסטינים יכתירו את מי שהביא להם את הניצחון?

כיצד ייתכן שהתקשורת, שנחשפה לכל התחזיות והנתונים, לא קמה ואמרה: למה ציפיתם? ועוד לפני הבחירות כיצד לא קמה ושאלה: למה בדיוק אתם מצפים? הייתכן שגם עכשיו, אחרי הבחירות, עדיין לא הפנימו בתקשורת שהחמאס באמת ניצחו?

כיצד ייתכן שהממשלה, זו שהנהיגה את ההתנתקות בטענה שהדיבורים לא מובילים לשום מקום ושיש לקום ולעשות מעשה "משום שזה אינטרס ישראלי לצאת מעזה", לא צפתה שהפלסטינים יקבלו את אותה ההחלטה ויזרקו לכל הרוחות את הפתח' שחוץ מדיבורים לא עשה כלום, ויעלו לשלטון את החמאס - הגוף היחיד שמנקודת מבט פלסטינית - באמת עשה משהו בשביל הפלסטינים?

אז מה הפלא שבקדימה גזרו על עצמם שתיקה בתגובה לניצחון החמאס, כאשר דיבורים לא מובילים לשום דבר?

מלחמת יום כיפור נחשבת עד היום לאחת מנקודות השבר של החברה הישראלית, בעיקר עקב משבר האמון של הציבור במנהיגיו, לנוכח כשלונם לקדם את פני הרעה, למרות כל הסימנים המקדימים.

במלחמת יום כיפור נהרגו 3000 ישראלים בגלל שאננות שלטונית.

אינני מאמין שעליית החמאס לשלטון ברשות הפלסטינית תשנה את "מאזן האימה" - מאזן ההרוגים - לכאן או לכאן, אולם גם ללא הרוג אחד היתכן שנסכים להמשיך ולקבל את השאננות השלטונית/בטחונית הזו שמצד אחד מטילה עלינו אימים בתחזיות קודרות, ומצד שני אינה פוקחת את עיניה בעצמה לנוכח פני הרעה?