הפוסט הזה עבר הקפאה עמוקה כטיוטא למשך כמה חודשים, עת שהינו וונדי באטלנטה מאחר ומצד אחד ניסיתי לתעד [ולפרסם, כמובן] את הקורות אותנו לאורך שלשה חודשים אלו, ומצד שני, העדפתי שלא למשוך תשומת לב רבה מדי לעובדה שאין בעצם אף אחד בבית, עם כל ההשלכות של זה...

אז כמו שכתבתי, הפוסט הזה ישב בהקפאה, עד שיגיע היום להפשיר אותו, והיום הזה הגיע.

אז ככה...

נחתנו בנמל התעופה ניוארק ביום חמישי בבוקר, שזה אומר לפני קצת פחות משבוע.

השעה היתה 04:00AM, ובחוץ היה קר מאד, בדיוק כמו שאני אוהב.

אחרי שעברנו את התהליך המייגע, אם כי מפתיע-בכל-פעם-מחדש של מחלקת ההגירה, איסוף המזוודות, והמעבר במכס, נכנסנו באופן רשמי, ולראשונה בחייה של וונדי, לארה"ב.

בארץ, בכל שעה שרק תגיע, יקבלו את פניך עשרות אנשים שבאו לקבל את פניהם של חבריהם או בני משפחותיהם. בניו יורק, כך זה נראה, אף אחד לא בא לקבל אף אחד, והיחידים שאת פניהם שוזפות עיניך עת תדרוך כף רגלך על אדמה אמריקאית - הם נהגי המוניות, שרבים מהם, כך נראה, הם ישראלים... אותם ישראלים יהיו, כמובן, בדרך כלל הראשונים לקפוץ עליך, אולם גם לחבריהם "המקומיים" אין מה להתבייש בקריאתם בקול רם "מונית"... בעברית צחה, כמובן...

תחנתנו הבאה היתה מרכז מנהטן, ומטרתנו היתה למצוא את הדרך הטובה ביותר להגיע משדה התעופה למרכז העיר, שזהו פרוייקט כשלעצמו עם שלל המזוודות שסחבנו איתנו.

כאן, כמובן, נכנסו לפעולה נהגי המוניות , אולם לאור העובדה שרק הגענו לארה"ב, ועדיין לא מצאנו את הרחובות בהם הכסף צומח על עצים, או לפחות זורם בנהרות, החלטנו ש-50 דולר, לא כולל טיפ או מיסים, זה קצת יותר מדי בשבילנו, והחלטנו לחפש דרך חלופית, תוך שאנו נתקלים במחאת נהגי המונית שהצהירו שאם הנהג הישראלי אמר לנו ש-50 דולר זה המחיר הכי טוב שנמצא - אז זה באמת המחיר הכי טוב שנמצא.

אותי, כמובן, לא הטרידו ההצהרות הללו, וגם הרשיתי לעצמי לומר לאותם נהגים, שדווקא מכיוון שישראלי הוא זה שזרק את ההצהרה - אין סיכוי שבעולם שאני אאמין לה...

התוכנית המקורית שלנו, עוד טרם עזבנו את הארץ, היתה לאפסן שלש מזוודות במחסנים המיועדים לכך בשדה התעופה, ולקחת איתנו מזוודה רביעית שבה ריכזנו את החפצים הנחוצים לצורך סוף השבוע, אולם לאור העובדה שהשעה היתה רק 05:00 בערך, וה-Storage נפתח רק ב-08:00AM, החלטנו לוותר על התוכנית המקורית, ולקחת Shuttle לניו יורק, במחיר כולל של 40$.

כן, 40$, כולל טיפ ומיסים, שזה משהו כמו 20$ פחות ממה שרצה לקחת "בן ארצנו" החביב...

בדיעבד התברר שלא רק שחסכנו לעצמנו הרבה כסף, אלא גם הרבה עגמת נפש, כי תוך כדי נסיעה לכיוון מרכז העיר, גילינו לחרדתנו ששכחנו בבית את שלל הדולרים שקנינו לטובת הנסיעה, והדולרים היחידים שיש ברשותנו - לפחות עד שנבקר את הכספומט הקרוב - הם 41 דולרים ירקרקים שנותרו בארנקי מהנסיעה הקודמת...

וכך מצאנו את עצמנו, תוך 20 דקות של נסיעה חלקה במרחבי ניו יורק החשוכה והקפואה, בפתח המלון New York Marriott Marquis Times Square בו הזמנו חדר...

ועל כך, בפוסט "האמריקאי" הבא...