(הפוסט נכתב בלשון זכר לצורך נוחותי שלי, אבל מתייחס לחללים משני המינים גם יחד.)

לא מזמן התקוממה הגברת עם סלים על כך שמשפחות שכולות מסוימות קוראות להפריד את יום הזיכרון לחללי צה"ל מיום הזיכרון לחללי הטרור, כפי שהיה נהוג בעבר. או אם לדייק, בעבר לא היתה התייחסות לקורבנות הטרור, ויום הזיכרון הוקדש לחללי צה"ל, ובהמשך גם לחללי המחתרות מהתקופה שלפני קום המדינה.

לא קראתי את הכתבה שהעלתה את חמתה של הגברת, אבל אין זו הפעם הראשונה שאני נתקל בטיעונים מעין אלו שהיא שלפה מסליה העמוסים, טיעונים בנוסח "הרוגי טרור הם מוות מיותר, מה שאין כן מותם של חיילים", "נפגעי הטרור 'סתם ישבו שם', בעוד שהחיילים הלכו עם מטרה" וכו' וכו'.

השורה התחתונה היא ניסיון להפריד בין אנשים שנהרגו "בתהילה", ובין "סתם קורבנות".

הגברת עם סלים התמודדה יפה מאד עם הטיעון האבסורדי הזה בקביעה שלפי מתימטיקה זו ראוי להוציא מסך ההרוגים את חללי צה"ל שנהרגו בתאונות דרכים, תאונות מבצעיות, תאונות אימונים, "סתם מתאבדים" וכו'.

אבל האמת היא שהנקודה הרבה יותר פשוטה מזה, ואינה עוסקת בשום מתמטיקה או ניתוח לוגי.

הנקודה היא שאם מתחילים בניתוח למי ראוי לעשות יום זיכרון ולמי לא, הרי שראוי לבטל את יום הזיכרון.

לשמחתנו ולמזלנו, אוכלוסית מדינת ישראל גדלה במהירות רבה מאשר היא מאבדת חיילים, כך שאם בימי קום המדינה, לאחר מלחמת השחרור, היינו במצב ש"אין בית אשר אין בו מת", וכמעט כולם הכירו מישהו שמת, או מישהו שאיבד בן משפחה או חבר, הרי שהיום אין זה כך.

להמוני הקהל איכשהו המוות הפך ליותר נוח.

ובכל זאת, מדי שנה אנחנו הולכים לטקסים, מאזינים להספדים, מרכינים ראש, וזוכרים.

אנחנו לא בודקים האם חייל מסוים נהרג בהסתערות נועזת בסמטאות ירושלים, או כשהוא מחפש מחסה במחשכי הבונקרים על התעלה. אנחנו לא בודקים אם החייל רצה להיות שם, או שמא הוא גויס בעל כרחו.

הוא היה שם, הוא נהרג שם, ולכן אנחנו זוכרים.

אנחנו זוכרים, ומוקירים תודה על התגייסותו.

התגייסותו למען מדינת ישראל, מדינת היהודים, מדינה שכולה חזית, ולכן אנשים מתים בעורף לא פחות משהם נהרגים בחזית הדמיונית. ומכיוון שכל המדינה חזית, כל העם צבא, ולכן יום הזיכרון הוא של כולם. יום הזיכרון של כל מי שנהרג בדרכנו הארוכה והמפותלת לחיים של אחווה במדינה של שלווה.

ולכן אנחנו זוכרים, ומרכינים ראש, כי הקורבן הוא לא רק שלהן, של משפחות השכול, אלא של כולנו.

ואם משפחות השכול מנסות להוציא מהמעגל משפחות אחרות, לא רחוק היום בו נצא גם אנחנו, כי אם לא אדם ראוי שיזכרו אותו, מי בעצם קובע שיש מישהו שכן ראוי שיזכרו אותו?

ואתם יודעים מה? האמת היא שלי אישית דווקא נראה שהיה הרבה יותר מתאים באמת "להוציא" את קורבנות הפיגועים מיום הזיכרון לחללי צה"ל, ולשלב אותו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אלו כמו אלו נהרגו אך ורק בגלל היותם יהודים, וזה משהו שראוי לזכור כשלעצמו. וכן, כמו שהעירה הפיה, בין המתים היו גם רבים שאינם יהודים: בדואים, דרוזים, אפילו "סתם" ערבים... אנשים חיו את חייהם מתוך רצון לשותפות בהוויה ישראלית. וגם אותם הייתי מצרף ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, כי הדימיון נשמר ומתגבר: בשואה נרצחו יהודים שבסך הכל רצו לחיות בשלווה בין שכניהם הגויים, ופה נרצחים גויים שבסך הכל רצו לחיות בשלווה בין שכניהם היהודים.

בקיצור,

עזבו אתכם מלהפריד בין המתים, שמא תפרידו בין החיים.