יש איזה משהו בעייתי, אתם חייבים להודות, בקטע הזה של תמותה איטית של נפגעי הפיגועים.

כשבפיגוע אחד נהרגים חס וחלילה 20-30 אנשים, אנחנו יודעים מיד שמשהו נורא קרה, ומיד מצפים שהממשלה תגיב מיד, ושצה"ל מיד ייכנס "בהם", ולא משנה מי זה "הם" או איך צה"ל אמור להיכנס בהם.

כשבפיגוע נהרגים תשעה, זה הרבה, אבל זה חד ספרתי, ולכן אנחנו מזדעזעים, אבל לא כמו שהיינו מזדעזים מעשרה הרוגים... נכון, זה "רק" אחד, אבל זה כבר שינוי קידומת, ושינוי קידומת עושה לנו את ההבדל.

ואז עובר יום, ויומיים, ובינתיים נהרגים עוד המון אנשים על הכביש, לא בפיגוע מכוון, אלא "סתם" ברצח של הגה לא מכוון, ואז מת לו "עוד אחד" מהפיגוע... רק שאז, חודש מאוחר יותר ומאוחר מדי בשביל להיות "מורגש", כשהולך לעולמו פצוע מהפיגוע, כבר מאוחר מדי להגיב, ובכלל גם לא ממש ברור איך להגיב: האם נגיב באופן שבו אנו מגיבים על הרוג אחד (AKA איפוק וחוסר מעש) או שמא נגיב עכשיו כאילו נהרגו עשרה מחדש?

וכשמת פצוע נוסף? האם שוב הוא "רק" אחד? או אחד מכולם? או שיש לספור את השניים כשניים ולשקול תגובה בהתאם?

קשה לנו עם "מוות מדורג". אנחנו עם של שחור ולבן, של כן ולא, של חיים ומוות.

אם אתם לא מתים ברגעים הראשונים, חיסכו לכולם את הכאב.

תישארו בחיים....