"בכל פעם שמנהיג ערבי מדבר שלום צריך להקשיב לו" הכריז היום ראש הממשלה אהוד אולמרט (עוד צירוף מלים שעדיין קשה לי להתרגל אליו) בעקבות הכרזתו של יו"ר הפרלמנט הלבנוני, נביה ברי, כי "הגיע הזמן לשיחות שלום עם ישראל".

כמובן שזה לא ממש עומד בקנה אחד עם התנגדותו של אולמרט לדבר עם בשאר אסד, נשיא סוריה, אשר הכריז כי לדעתו ניתן להשלים המו"מ עם ישראל בחצי שנה, מה שמעלה את האפשרויות הבאות:

א. אולמרט אינו רואה באסד מנהיג.

ב. אולמרט אינו רואה באסד ערבי.

ג. אולמרט אינו חושב שאסד "מדבר שלום".

ד. אולמרט אינו רואה , וכנראה גם לא שומע, את אסד.

ואולי האמת המרה היא פשוט שבעצם:

א. אולמרט אינו מבין "דיבורי שלום"?

ב. אולמרט אינו מקשיב?

ג. אולמרט אינו מנהיג?

ואגב, לפרוטוקול: אצלי לא תמצאו הסכמה לויתור על הגולן תמורת שלום עם סוריה, אבל הצורה שבה אולמרט נפנף את אסד כמו שהוא מנפנף את אזרחיו לא תעשה טוב לאף אחד במזרח התיכון. כשמנהיג ערבי מושיט ידו לשלום, לא חייבים לחבק אותו, אבל להושיט יד ללחיצה בחזרה זה נימוס בסיסי, והיה ראוי שאולמרט יודיע כי הוא מוכן לפתוח במשא ומתן מלא, אך ללא תנאים מקדימים.

צעד שכזה היה ממצב את ישראל כמי שמעוניינת בהסכם שלום, מקבלת בזרעות פתוחות את שכנותיה, אך אינה נכנעת לתכתיבים.

הצעד של אולמרט, ולמי שתוהה - אני עדיין ימני בדעותי - ממצב את ישראל כסרבנית וחצופה.

נכון, "סרבנית וחצופה" נשמע כמו ישראלי טיפוסי, אבל לא היו נסיונות להיפטר מהתדמית הזו?