הפוסט הזה עשוי להפתיע אתכם - הוא בהחלט הפתיע אותי כשהבנתי שאני הולך לכתוב אותו - אבל זה מסוג הדברים שאני לא יכול להתעלם מהם.

ותיקי הקוראים של בלוג זה אולי זוכרים את ההתנגדות הנחרצת שהפגנתי בימי השביתות העליזות, לפני שפרץ - שהיה אז יו"ר ההסתדרות - גילה את ועד העובדים של אנשי הקבע, והיה נחוש בדעתו להעביר את כל תקציב הביטחון לטובת הפנסיה של חברי ההסתדרות.

מאז אותם ימים של חסימות כבישים, נמלים, ושדות תעופה, זרמו מים רבים בניאגרה, וזיעה רבה (וקרה) שטפה את כולנו, והיום כבר לא ממש מתרגשים מחסימות נתיבי הגישה לארץ וממנה בפרט, ומשביתות בכלל. כנראה שמסיבה זו - למעט כמה כותרות ראשיות בתחילת דרכה של שביתת העובדים הזמניים בנתב"ג - אנחנו כמעט ולא שומעים עליה.

זה בהנחה שלא נקלענו לנתב"ג בימים האחרונים, כן?

בקיצור, למה הפוסט הזה כל כך מפתיע אותי? כי אני, שמאד התנגדתי לשביתות של ההסתדרות, מוצא את עצמי תומך בשביתת העובדים הזמניים, למרות העובדה שהם גורמים נזק לאנשים אחרים - כשזו נקודה בעייתית כשלעצמה.

ח"כ שלי יחימוביץ' הסבירה היטב את הנקודה, אבל אני אשתדל לתמצת: כאשר אדם עובד באופן קבוע ומתמשך במקום עבודה מסויים, נוצרים יחסים של עובד-מעביד, המחייבים את המעביד בדברים מסויימים, שמשמעותם בסופו של דבר כסף.

איך מתחמקת רשות שדות התעופה מהמחוייבות הזו? היא שוכרת את האנשים לתשעה חודשים, שולחת אותם הביתה (AKA מפטרת אותם) למשך שלשה חודשי-צינון, ואז שוכרת אותם שוב, כעובדים חדשים לכל דבר.

מה מרוויחה הרשות ממהלך שכזה? הכל.

גם אין היא צריכה לשלם לעובד פיצויי פיטורים (שכן עבד פחות משנה), גם אינה מחוייבת בתנאים סוציאליים, וגם היא נשארת עם כוח האדם המיומן שלה, ואינה צריכה להכשיר עובדים חדשים בכל פעם מחדש.

ומה מרוויח מזה העובד הזמני? כלום. הוא רק מפסיד.

אז למה הם מסכימים לזה, וחוזרים לעבוד כל פעם מחדש?

כי מה יש להם לעשות? לאן ילכו, כשבגילם או במצבם אף אחד לא יקבל אותם?

בקיצור, במצב כזה, של אנשים חסרי ישע מול מערכת ענק המנצלת פרצה בחוק, "אפילו קפיטליסט חזירי וקר לב" (נראה לי שזה היה הכינוי שלו זכיתי לא-פעם באותה תקופה) כמוני לא יכול שלא להבין את מצוקתם, ולקבל זאת בהבנה.

מה אתם אומרים, אולי במקום למנות קרובי משפחה, ימצאו ברשות שדות התעופה תקן קבוע עבור העובדים הזמניים?