הרבה פעמים אנשים שואלים אותי מה מניע אותי להמשיך ולפעול, להציק ולהתעקש, הרבה אחרי שכל אזרח ממוצע מזמן איבד את התקווה לשנות פה משהו...

אז אמנם ההיסטוריה היהודית והישראלית מלאות בדוגמאות להתמדה, דבקות במשימה ובמטרה ומידות נעלות אחרות, אבל איכשהו, מה שאותי הכי תפס זה הקטע הזה, מתוך הסרט לב אמיץ (Brave Heart) בכיכובו של מל גיבסון.

הסרט מדבר על ויליאם וולש, מנהיג סקוטי המתמרד נגד עול הבריטים, ובשלב מסויים של הלחימה הוא ניצב מול חייליו המיואשים שרבים אפילו אינם מכירים אותו, ואז הוא נושא את הנאום הבא:

William: Sons of Scotland, I am William Wallace

Soldier: William Wallace is 7 feet tall

William: So I’ve heard... Killed men by the hundreds and if he were
here he’d send the Englishmen fireballs from his eyes and bolts of lightning from his arse! I AM William Wallace and I see here a whole army of my countrymen here in defiance of tyranny. You've come to fight as free men and free men you are. What would you do without freedom?
Will you fight?

Another soldier: Against that? No, we will run and we will

William: Aye, fight and you may die, run – you’ll live, atleast a while And dying in your beds many years from now, will you be willing to trade all the days from this day to that for one chance, just once chance to come back here and tell our enemies that they can take our lives but they can never take our FREEDOM!"

מקווה שלא סיבכתי אתכם עם האנגלית...

בשורה התחתונה, מה שאומר וולש/גיבסון זה שהמלחמה עשויה להיות קשה. הוא מודע לכך שלפעמים לחיות בחוסר מעשה, מבלי להתקומם כנגד הרע, יכול להיות מאד מפתה... אתה לא מפסיד הרבה אם אתה לא מהמר... מצד שני, הוא ממשיך ואומר, בבוא היום תסתכל אחורה, תחשוב על האפשרויות שזנחת בחשש, ותאכל את הלב על הפסיביות...

יכול להיות שזו התלהבות של צעירים וזה יעבור, שנאמר "זה ג'וק קטן, וזה עובר ולא חשוב", אבל אני לא רוצה לחיות בפסיביות. לא רוצה להצטער על ההזדמנות לשנות. לא רוצה למצוא את עצמי בעוד 30-40 שנה, מסתכל סביב ורואה ששום דבר לא השתנה...

מקווה שאני לא אצטרך לרוץ לבד. מקווה לרוץ "ביישור קו". מוכן גם לרוץ בחוד. אני אפילו אכנס לכושר בשביל זה

מי יודע, אולי בדרך אני אמצא "מישהו לרוץ איתו"...