האמת היא שתכננתי לכתוב את הקטע הזה לפני שבוע, לכבוד ליל הסדר. לא יצא, וחבל, אבל עדיף מיותר מלעולם לא (וזו לא הייתה שגיאת כתיב) ולכן אני אביא אותו פה...

ככלל, אני לא ממש אוהב את פסח. כל הבלאגן שסביבו, איסור החמץ, העובדה שכולם נחים ורק אני עבד נרצע בעבודה, אתם יודעים איך זה, אבל אם יש משהו שאני אוהב בליל הסדר, זה את המסר החינוכי שבו, שהוא אקטואלי עד לימינו אנו.

נכון, יציאת מצרים אירעה עוד בימים שבאים לא היו טלפונים, פקסים ואימיילים, וכדי לתקשר ביניהם בני אדם פשוט דיברו ואלים שלחו ברקים ורעמים, אבל עומקו של ליל הסדר שנועד לציין את אותה יציאה מופלאה לחופשי אינו עוסק בנסים העצומים או בתלאות העם.

הוא עוסק בהגנת האזרח ובחובת האזרח להגן על עצמו.

ישנם שני עקרונות בסיסיים שהיהודי מחויב להם בליל הסדר:

·        כל הנוכחים חייבים להבין על מה בדיוק כל הבלאגן.
·        חובה לספר ביציאה מצרים.

העיקרון הראשון קובע אין דבר כזה שאדם יושב בליל הסדר, אוכל, שותה, מפטפט ובסוף הערב מרגיש שהוא מיצה את ליל הסדר. אדם כזה באותה מידה יכול היה לוותר על כל הטקס.

אדם שיושב לשולחן ליל הסדר וקורא בהגדה מחוייב להבין את הסיפור. מחוייב להבין שאותו ערב אינו ערב רגיל. מחוייב להבין את הנסים. מחוייב להבין, מעל הכל, את משמעות היציאה לחופשי.

העקרון השני קובע שגם אם אדם נמצא לגמרי לבדו, וגם אם הוא יודע את הסיפור יציאת מצריים מהתחלתו ועד סופו, וגם אם הוא מוקף באנשים שכולם מכירים את הסיפור – חובה עליו לספר, או כמו שכתוב בהגדה: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה – מצווה עלינו לספר ביציאת מצריים, וכל המרבה לספר ביציאת מצריים – הרי זה משובח".

ולמה כל כך חשוב לספר?

כי מהו הסיפור? הסיפור הוא הביטוי, הדיבור.

אדם הכפוף לאחרים, אדם שהוא עבד – אינו חופשי לנפשו והוא חושש להתבטא.

אדם הכפוף לאחרים, אדם שהוא עבד – מסתירים ממנו מידע. אין הוא צריך לדעת כלום מעבר לעבודתו.

לעומתו,

אדם שהוא בן חורין – זכאי הוא לחופש הביטוי.
אדם שהוא בן חורין – נכלל בזכות הציבור לדעת.

וביהדות, כדת אקטיביסטית, לא מאמינים בזכויות לא ממומשות.

אם יש לך את הזכות – אתה חייב לנצל אותה.
אי ניצול הזכות, הרי היא כהקטנת ראש.

אסור להקטין ראש. אסור לעמוד מהצד. אסור לשתוק מול עוול.

ולכן אני פועל.