לאור הקיטורים הבלתי פוסקים של פמה על כך שזה שאני כותב באנגלית גורם למעמסה רבה על מוחה העייף, אני אעשה את המאמץ הדרוש ואת הפוסט הזה אני אכתוב בעברית.

רואים שמחאה ציבורית מביאה לתוצאות?
(האמת היא שפשוט נמאס לי לכתוב באנגלית, ואני גם מתבטא טוב יותר בעברית, אבל מה אכפת לי לתת את הרושם שאני הולך לקראתכם, כשבעצם הרווח כולו שלי? )

קוקסטה רוצה עדכונים מהשטח, אז קוקסטה תקבל עדכונים מהשטח

אז מה חדש בגזרת אטלנטה?

האמת היא שלא הרבה, לאור העובדה שבאופן לא-מפתיע-בעליל, את רוב שעות היום אני מבלה במשרד.

ישנם רגעים של לחץ, עם המון דרישות חדשות מצד הלקוח, כל מיני תקלות שמופיעות בדברים ישנים, כל מיני דברים שנדפקים כתוצאה מתוספות חדשות: בקיצור, שגרת הייטק.

ישנם גם, פה ושם, רגעים של כלום, שבהם למעשה אין שום דבר לעשות במשרד, אבל אנחנו מחוייבים למדיניות של "החזקת יד", שאומרת שאנחנו תמיד מסתובבים סביב הלקוח או תמיד נמצאים בסביבה למקרה שתהיה לו שאלה, בקשה, או סתם ישעמם לו.

וכן, משעמם לנציגים של הלקוח שלנו, והם עושים כל מאמץ שביכולתם כדי לדאוג שלנו לא ישעמם

החבר'ה שלנו, חלקם לפחות, מסתובבים עם איתוריות, וכרגע - כשכולם הלכו לאכול - אני נשארתי במשרד בתור "כוננות" עד שהשאר יחזרו, ואז אני אלך לאכול. בתכל'ס הקטע הזה לא ממש משנה לי, כי החבר'ה שלנו הולכים תמיד לאכול "במסעדות שרצים", שאליהן בכל מקרה אני לא אלך איתם, אז אין לי בעיה להישאר, ואחר כך ללכת לאכול בניחותא בחדר - אוכל שאני מארגן לעצמי...

מה שכן, המשמעות של נוהל זה של "הפגנת נוכחות מתמדת" במשרד, היא שבדרך כלל אנחנו תקועים במשרד עד 19:30 בערך, שזה לא כזה נורא בהתחשב בכך שאלה שעות העבודה שלי גם בארץ. שבוע שעבר, בימים ראשון עד שלישי, זה איפשר לנו לנצל את מה שנשאר מהערב ללכת ל"סיבוב חנויות" מקוצר.

למה מקוצר? כי בניגוד לכל האגדות על "ארץ הקניונים הבלתי נגמרים" - מסתבר שבארה"ב, למעט רשתות כמו WALLMART, רוב החנויות/קניונים נסגרים כבר ב-21:00!

הימים רביעי וחמישי כבר היו עמוסים יותר, והלקוח העלה דרישות חדשות (והמנהלים באמדוקס יודעים להגיד "לא" רק כשהם מדברים עם העובדים שלהם) מה שהביא לכך שביום רביעי עזבנו את המשרד באחת אחר חצות, וביום חמישי עזבנו את המשרד בשלש וחצי לפנות בוקר, רק כדי לחזור אליו בשמונה בבוקרו של יום שישי.

(ולמי שזה מסקרן אותו: סה"כ שעות העבודה שלי בשבוע שעבר היה 78)

את השבת הזו, כמו גם את השבת הקודמת, העברנו - עובד אמדוקס נוסף ועבדכם הנאמן - אצל הרב בנימין פרידמן, רבה של קהילת Dunwoody, שזה שכונה/פרבר של אטלנטה. ואין מה לומר: אם כבר חייבים להיתקע בשבת בארה"ב: קהילת Dunwoody וביתו של הרב פרידמן הם המקום להיות בו

יצאנו מהמשרד לקראת 16:00 והלכנו להתארגן בחדרים. מהמלון יצאנו בסביבות 17:30.

בשבת שעברה, כשהתקשרנו לשאול את הרב ואשתו האם נוכל להתארח אצלם, הרב אמר לנו שבשמחה, ושנהיה בפורום מצומצם.

ההגדרה של הרב למצומצם התגלתה בארוחת הערב כפורום משפחתי מלא (הרב, אשתו, חמישה ילדים, הארוס של אחת הבנות) ועוד עשרה אורחים אחרים, לא כולל אותנו. בארוחת הצהריים השבתית היה הפורום קצת שונה מזה שבערב, אבל ההיקף היה זהה.

על היקף זהה שמרו בבית הרב גם השבת, כאשר בערב האורחים היו בעיקר תושבי המקום ואנחנו, ובצהריים התקיימה אצלם סעודת "שבע ברכות" של ידידה של המשפחה, מה שאומר (שוב) המון אורחים.

בשבת שעברה אשתו של הרב ביקשה ממני לומר בארוחה דבר תורה. אני, מתוך ניסיון להתחמק, ומתוך התכנון לעשות את השבת הבאה (כלומר, סוף השבוע האחרון) אצל משפחה אחרת הבטחתי שאני אגיד דבר תורה בארוחה "בפעם הבאה שאני אבוא לבקר", כלומר: אף פעם

בסופו של דבר, לאור העובדה שנהנינו מאד אצלם, החלטנו לחזור ולהעביר גם את השבת השניה בבית משפחת פרידמן, כשלי ברור שהפעם אני לא אצליח להתחמק

איתרע מזלי, ואשת רב החליטה להיזכר בהבטחתי דווקא בסעודת הצהריים. שפר מזלי, ואני דווקא זכרתי את הבטחתי ודאגתי להכין דבר תורה מראש, תוך שאני דואג לקשר אותו גם לנישואים (ואם יהיה לי כוח, אולי אני אעלה על הכתב את הדברים, בתמצית לפחות, בפוסט נפרד )

אה, ולמקרה שזה לא היה ברור, דבר התורה היה חייב להיות באנגלית, לאור העובדה שחלק ניכר מן הנוכחים לא ממש מבין עברית. כדי להפוך את האתגר למעניין יותר, אמרתי את הדברים במבטא אמריקאי דרומי למהדרין

בסופו של דבר אשת הרב היתה מרוצה, הרב היה מרוצה, המאזינים היו מרוצים, ואני בעיקר הייתי מרוצה מזה  שפרעתי את חובי לחברה

כשחזרנו במוצאי שבת, החבר'ה עדכנו אותנו ש"הובטח לנו חצי יום חופש", ושלמחרת - יום ראשון - נסיים לעבוד ב-13:00.

אז הבטיחו.

מצד שני, אמנם לא סיימנו לעבוד באחת בצהריים, אבל סיימנו ב-17:00, שזה מוקדם, ועוד יש המון אור

כל התוכניות שהיו לנו ללכת לטייל בכל מיני מקומות, כבר לא היו רלוונטיים לאור השעה המאוחרת-מהמתוכנן, אבל אני הייתי נחוש בדעתי ללכת לטייל ויהי מה, אז נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע.

נסעתי למקום בשם Lake Lanier, שזה אגם ענקי במרחק כחצי שעה נסיעה מהמלון בו אני נמצא. השטח שסביב האגם מכוסה כמעט עד קו המים בחנויות ומספנות שמציאות סירות, ספינות, ציוד דייג, וכל מה שתצפו למצוא ליד אגם תיירותי, אבל בתוך האגם (העצום, כבר אמרתי?) ישנם המון איים, שכל אחד מהם הוא שמורת טבע, וביניהם מחברים גשרים, כך שאפשר פשוט לעבור מאחד לשני...

באחד מהאיים, בשטח שמיועד לפיקניקים, פגשתי קבוצה גדולה של מבקרים מפוארטו-ריקו, וחיש קל מצאתי את עצמי משחק איתם כדור עף, תוך שהשיחה מתנהלת, לשמחתי, בספרדית בלבד!

כשהחבורה העליזה נסעה לדרכה המשכתי לשוטט באי, תוך שאני זוכה למבטים נדהמים מקבוצת ערבים אותם ברכתי ב"מסא-אל-חיר"

בסופו של דבר, שבתי אל המלון לאחר שעתיים של שוטטות באי, ולא לפני שניסיתי ללא הצלחה למצוא מישהו שיצלם אותי עם אחד ה"במבים" (עופרים) שהסתובבו בשטח הפארק אין מפריע (או כמעט באין מפריע, אם לא נביא אותי בחשבון )

וזה, כך נראה, סוף העדכון לשעה זו, בא אני שוב יושב במשרד ומחכה שמישהו יסיים לעשות פה משהו, ושוב נוכל לבדוק אם הוא עשה את זה כמו שצריך, ושוב נגלה שלא, ושוב נתקע במשרד עד שעת לילה מיותרת...

כאן עופר לנדא,
אטלנטה