מדי פעם, כשאנחנו מתחילים לשכוח כמה גרועה "ההנהגה" שלנו - ואנחנו הרי ממהרים לשכוח, כי אם היינו מודעים לזה באופן מתמיד היינו יוצאים מדעתנו מזה, כאילו שלא עשינו זאת כבר - ובכל מקרה, בכל פעם שאנחנו מתחילים לשכוח את זה, אנחנו מקבלים תזכורת בדמות סטירת לחי מצלצלת המגיעה ע"י מהלך או אמירה זו או אחרת של הטמבלים שבפיקוד.

התאפקתי מאד שלא לכתוב על זה עד תשעה באב, כי תשעה באב הרי מלמד אותנו את תוצאותיה של שנאת חינם, אבל תשעה באב גם מלמד אותנו מה קורה כאשר יושבים מהצד ולא מוחים על רשע, והלקח הוא שכמו שבמקום של חילול השם אין חולקים כבוד לרב, כך גם במקום של רשעה ועיוות אין שותקין בטענת "שנאת חינם".

ומה הקפיץ אותי הפעם?

היציאה ה"תמימה" כל כך והמקוממת כל כך של אולמרט, אשר בנסיונו להצדיק את מינויו של רוני בר-און לתפקיד שר האוצר ואת מינויו של עבריין המין חיים רמון לתפקיד משנה לראש הממשלה הוא אומר: "מיניתי את חיים רמון ורוני בר-און כי הם חברים שלי, וכדי שיידעו שאני לא שוכח חברים".

לא כי הם ראויים לתפקיד, לא כי הם הוכיחו את עצמם בתפקידים אחרים, לא כי הם טובים למדינת ישראל: פשוט כי הם חברים של אולמרט. מה אומר לכם - עם חברים כאלו של ראש הממשלה, מי צריך אויבים?

עדכון: אתם מוזמנים גם לבקר אצל נעמה כרמי ולראות מה דעתה על ערך החברות של אולמרט ושות'.