בשנה שעברה הקדשתי פה פוסט ארוך למדי לחברי הכנסת ענבל גבריאלי ויחיאל חזן, ונתתי סקירה על תשעה באב.

אחת מנפלאות הטכנולוגיה בת זמננו היא האפשרות לשים לינק, ואז זה בדיוק אעשה: הפוסט של שנה שעברה נמצא פה.

מה שכן, על הפוסט הזה אני רוצה להוסיף עוד משהו שחשבתי עליו לאחרונה:

במסכת "תענית" דף ל' עמוד ב' אומרת הגמרא: "מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה".

במבט ראשון, המשפט הזה מצטייר כהבטחה ואיום: "תתאבל - תראה את הגאולה, לא תתאבל - לא תזכה לראות את הגאולה".

נראה לי, עם זאת, שיש למשפט הזה רובד נוסף, פסיכולוגי משהו.

אדם שאינו מתאבל על ירושלים ועל חורבנה הוא אדם אשר מנותק נפשית מירושלים. בדיוק כמו שאדם לא יתאבל על מותו של אדם אחר אותו לא הכיר, הוא גם לא ישמח בשמחתו של אדם אותו אינו מכיר. באותו אופן, אדם אשר אינו מחובר לירושלים לא יתאבל על חורבנה, אך הניתוק הזה, הניכור הזה, הוא גם זה שיביא את ההיפך, וימנע ממנו את שמחת הגאולה.

אין בכך איום, אלא פשוט מציאות.

כשלא חסר לך כלום, אתה לא יודע להעריך את מה שיש לך.

כשאתה חיי בציפיה לשובו של משהו, אפילו הסימן הקטן ביותר לשובו משמח אותך...

בתקווה שחלקים מסויימים בעם יבינו מה חסר לנו,

ושחלקים אחרים יבינו מה כבר קיבלנו חזרה,

ובתקווה ש"עוד יישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה"...