קיוויתי להימנע מנושאים שכאלה היום, ט' באב, אבל יש דברים שאני לא מסוגל, או יותר נכון - חושב שלא ראוי - להבליג עליהם.

על רקע קביעתו של שמעון פרס ש"הכנס של שלום - מפגן של שנאה", יותר מכדאי היה לשמוע את ח"כ הנ"ל משוחח עם יונית לוי הבוקר בגל"צ.

ח"כ פרס חזר וטען באוזני יונית לוי ומאזיניה שאין שום מקום לפסילת מפלגה על בסיס חילוקי דעות.

לדבריו, אותם משתתפי הכנס, ובהם 15 חכי"ם ושני שרים, אינם רוצים את מפלגת "העבודה" בממשלה, פשוט משום שהם שונאים את המפלגה.

לא חילוקי דעות לגבי הדרך, לא אי הסכמה לגבי המצע, לא הבדלים בתפיסת העולם.

שנאה.

איזה הסבר נוח לתרץ את זה שישנם אנשים שאינם חושבים כמוך.

מה שכן, אילו אני הייתי במקומה של יונית לוי, הרי שהייתי שואל אותו שאלה פשוטה:

האם אתה, ח"כ פרס, היית יושב בממשלה עם "האיחוד הלאומי"? ומה עם תנועת "כהנא-חי", אילו היתה בכנסת?

וזה לא הכל... דבר נוסף שהיה שווה לשמוע באותו ראיון היה את הצהרתו של ח"כ פרס, עת קבע שעדיף לו בכלל בלי תיק החוץ.

על הצהרה זו כבר קפצה יונית לוי כמוצאת שלל רב ואמרה שאם כך, הרי שהוא מסכים עם מקורבי סילבן שלום, הקוראים לו - "למען ממשלת האחדות" - לוותר על תיק החוץ.

על כך השיב חבר הכנסת בן ה-81 כמעט: "למה שאני אוותר?" בטון של ילד בן חמש.

שמעון פרס, יושב הראש הקבוע של מפלגה זמנית.

כמה מקסים.