כנראה שזה עניין של תרגול, אבל בעוד שמכתב כמו זה אני מסוגל לכתוב בשלש-ארבע דקות, כשגם דקות אינן ברצף ומלוות בקטיעה חוזרת ונשנית של חוט המחשבה, הרי שלכתוב פוסטים על עצמי ועל מה שקורה לי, לוקח לי הרבה יותר זמן. על מנת לכתוב את הפוסט על אטלנטה, לדוגמא, הייתי זקוק לכמה ימים של כתיבה מקוטעת.

לדבר על עצמי אין לי בעיה. שעות. רק תנו לי להתחיל, וזה פשוט לא ייפסק.

לכתוב?

לא הולך משהו.

פעם הייתי כותב מכתבים בקילוגרמים.

לא כמו אלו של היום - הפוליטיים, אלא מכתבים אישיים. "נורמליים".

היום זה כבר לא קורה (או קורא), וכנראה שאני מאבד את החוש לזה.

וכל ההקדמה הזו למה?

כדי לנסות ולהבין איך קורה שעדיין לא כתבתי פוסט על זה שבסוף השבוע האחרון, בשעה טובה ומוצלחת, וונדי ואני עברנו סוף סוף לביתנו החדש!

אמנם עוד לא העברנו את כל הציוד מביתה של אמא של וונדי (ברעננה) ומביתם של הוריי (ברחובות), אבל העברנו כבר כמעט הכל - ובכל מקרה - את הדברים החשובים.

ביום חמישי הגיעו אנשי חברת הניקיון, שקירצפו את הדירה (ואת סימני הצבע שהשארנו בכל מקום ), תוך שבאמצע מפריעים להם הסבלים שהביאו את חדר השינה החדש והיפיפה שלנו. כל החששות שהיו לנו לגבי האם החדר מספיק גדול בשביל לקלוט את הריהוט (מיטה, שתי ארוניות וקומודה) התפוגגו ברגע שראינו איך לא רק שאין מקום לחשש, אלא שהכל נראה הרבה יותר טוב משציפינו! (כמה נחמד "להתאכזב" לטובה )

בכלל - אחרי שעובדי הניקיון הסירו את (מרבית) שכבות הלכלוך שהצטברו בעשרים שנות קיומה של הדירה, ואת שכבות הצבע שהצטברו בשבוע הצביעה שלנו, הבית נראה פשוט מא-מ-ם!

ביום שישי קמנו במרץ רב, עלינו לעליית הגג, שם איחסנו חלק גדול מהמתנות מאז החתונה, הורדנו את הקילוגרמים הרבים של ציוד, ודחפנו הכל למכונית. אני רוצה לומר לכם - יונדאי אלנטרה זה רכב שאוהב לחרוק, לגנוח, ולשרוף דלק כמו איזה שיח' סעודי - אבל נפח - בלי עין הרע - יש לו, וכמות הציוד שהצלחנו לדחוף לתוכו היתה מרשימה ללא ספק!

לקחנו את הציוד לביתנו החדש (כמה כיף שזה מרחק של שלש דקות נסיעה) והתחלנו לשים את הדברים במקום.

לקראת הצהריים הגיעו סבלים והביאו את המקרר החדש, ואז נסענו וונדי ואני לרעננה, להביא ציוד גם משם.

במהלך הבוקר עוד היו לנו אי-אילו אשליות לגבי האפשרות לנוח קצת לפני השבת, אבל אלו התפוגגו מאחר ועד חצי שעה לפני שבת עוד עבדנו בנסיון להביא את הדירה למצב של סדר מינימלי. בשלב זה, מאחר ולא העברנו עוד את כל הציוד, חזרנו לבית הוריי להתארגן לקראת שבת, אך לאחר תפילת ערבית וארוחת ליל שבת, צעדנו לנו - עייפים אך מאושרים - את עשרים דקות ההליכה אל דירתנו החדשה...

מה אומר ומה אדבר - תענוג, רבותי, פשוט תענוג!

לא שאי פעם סבלתי אצל ההורים שלי, אבל זה פשוט כיף - הידיעה שכל הבית הגדול הזה, על חמשת חדריו, הוא רק של וונדי, שלי, ושל הבנק...

במוצאי שבת המשכנו להעביר חלק מהדברים שהיו בבית הוריי, ולאחר מכן, לקראת חצות - עייפים ורעבים - קרטענו לעבר בית קפה בשם "בורדו", בית קפה בעל אוריאנטציה דתית מובהקת, אך לדעתי מומלץ במיוחד [המלצה: לכו על הפטוצ'יני המוקרם בשמנת ופטריות.] גם לנטולי אוריאנטציה שכזו.

ביום ראשון בערב, בדרך חזרה מהעבודה, עברתי אצל אמא של וונדי והעמסתי ציוד נוסף, וביום שני בערב, גיסי רונן ייבדל-לחיים-טובים-ארוכים-ולשלום הביא טנדר, ועליו העמסנו את כל מה שאי אפשר [או קשה מאד] להעמיס על רכב רגיל, כגון זוג הספות, השולחן של הסלון, המעמד לטלויזיה, הטלוויזיה עצמה, והשולחן של המחשב... עכשיו תנסו לחשוב כמה "כיף" היה להעלות את אחת הספות ואת שולחן המחשב במעלה חמש הקומות, לאחר שצמד הדרעקים סירבו להיכנס למעלית...

וונדי, במקביל לעבודתנו, היתה שקועה כל כולה - אלא מה - בלסדר את המטבח...

אתמול בערב הביאו סבלים את מכונת הכביסה והתנור החדשים, ועכשיו צריך לחכות שיבואו טכנאים להתקין אותם [או שהאחריות תיעלם כלא-היתה ]. בהמשך סידרנו את הסלון עם הדברים שהבאנו גיסי ואני, ואת הערב חתמנו בלהיזרק על אחת הספות, להסתכל על פאר יצירתנו, ולהיאנח באושר...

וזהו,

נראה לי שקישקשתי מספיק בשלב זה, אז אני אסיים בזה שאם וונדי תרשה לי אני עוד אעלה תמונות של הדירה - "לפני" ו"אחרי", וברגע שנסיים את כל השטויות [ונדאג לפינת אוכל ראויה] - תישלחנה ההזמנות!