 כינוי:
בן: 47 MSN:
ofernicusתמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2003
 למי מזיז עזיז רנטיסי?
בדרך כלל אני מנסה, ולרוב מצליח, להימנע מהתעסקות בנושאים של ימין-שמאל (למעט מקרים בהם פמה, מרג'י או הפיה מתעקשות לגרור אותי לויכוח...) אבל אני מרגיש שאני חייב להגיב על ניסיון החיסול של בכיר החמאס, עבד אל-עזיז רנטיסי, או יותר נכון - להגיב על התגובות.
עפר שלח משתלח כהרגלו במערכת הביטחון מעל דפי Ynet, וקובע כי "שוב קוטע חיסול או ניסיון חיסול תקופה של שקט יחסי, שבה נדמה היה כי אנו מקרטעים לקראת תהליך מדיני".
שמעון פרס מוסיף כי "בשעה זו האסטרטגיה צריכה להיות אחת ויחידה והיא לעשות הכל כדי למנוע הסלמה ולשרת את תהליך ההרגעה של השטח".
נשאלת השאלה, כמו תמיד, על מה בדיוק אנחנו מדברים פה ועם מי אנחנו מדברים.
אני יכול "להבין" את דוברו של ערפאת, נביל אבו-רודיינה, שאומר שזוהי "פגיעה ישירה בתוצאות ועידת שארם ועקבה ... וחוסמת את הדרך להרגעת המצב". הרי הוא, בדיוק כמו ערפאת שאותו הוא מייצג, תומך בטרור ומתנגד להידברות, ולכן מתבקש שהוא יעוות את המציאות.
אני לא יכול להבין את עפר שלח או את שמעון פרס, שעוצמים עיניהם לנוכח הרג של יהודים (מחסום ארז? חברון? שכחתם?), לומר שאנו "בתקופה של שקט יחסי", ובשם אשליית השלום - להוריד את הראש ולחטוף בשקט.
גם יהודי גרמניה, להבדיל, היו בטוחים שאם הם יהיו "נחמדים" אז הכל "יהיה בסדר"... אז הם הורידו את הראש - והנאצים הורידו אותו לכולם...
כבר שנים שהשמאל הישראלי מוכר לנו את המוטו המקסים בחינניותו ש"שלום עושים עם אויבים". יודעים מה? קניתי, בשינוי קל. מה דעתכם על "שלום עושים עם אויבים שמעוניינים בשלום"?
מתי לאחרונה שמעתם את רנטיסי אומר שהוא מעוניין בשלום עם ישראל?
כנראה שכולם הקשיבו למוקי, כי שימו לב שהיום כבר אף אחד לא באמת מדבר על שלום, כי אם על "סיום הכיבוש", ובשם זה מפילים עלינו את מפת הדרכים, שהיא אסון למדינת ישראל. אסון הרבה יותר חמור מהסכם אוסלו.
הסכם אוסלו לפחות הציב תנאים מסויימים בפני הפלסטינים, מה שמפת הדרכים אינה "טורחת" לעשות.
להסכם אוסלו היה אולי סיכוי להתממש היה אילו מדינת ישראל היתה עומדת על קיום הדרישות מהצד הפלסטיני. רבין ופרס שעמדו בראשות המדינה באותן שנים "ויתרו" על כך - ובכך הפכו את הסכם אוסלו להרסני עוד יותר משהיה בעת חתימתו.
מפת הדרכים, לעומת זאת, אינה טורחת אפילו להציב תנאים בפני הפלסטינים.
שימו לב איך הדרישה האמריקאית/ישראלית (היחידה למעשה) שהרשות הפלסטינית תילחם בטרור התמסמסה אל מול השיחות על הודנא... שימו לב איך ישראל התחייבה לצעדים חד-צדדיים.
אנשים אומרים לי שצריך להילחם במפת הדרכים. אני לא מסכים. אני חושב שאין לנו ברירה אלא לקבל אותה. לא משום שאין דרך אחרת לשים קץ לטרור, כי אם משום שאם לא נציית לה, האמריקאים יחברו לאירופאים וימחצו אותנו כלכלית, ואז לא תעזור שום תוכנית קיצוצים...
מה שכן, אני חייב לציין שעפר שלח הוא אדם מאד נחמד ויפה שאוהב לפרגן לאנשים. שימו לב איך הוא לא אוהב לכנות אותם בכינויי גנאי, גם אם הם אחראים לרצח מאות יהודים. שימו לב איך למר רנטיסי, לדוגמא, הוא מתייחס כ"איש חמאס".
לא "בכיר חמאס", לא "פעיל חמאס", ובטח שלא "מחבל" חלילה וחס. פשוט איש.
יפה עוד יותר לראות איך הגדילה ממנו יו"ר סיעת מר"צ, חברת הכנסת זהבה גלאון, שתמהה "מה התבונה להתנקש ברנטיסי בימים שישראל מבקשת שכל הארגונים הפלסטינים יעמדו מאחורי אבו מאזן במאבקו בטרור?".
התבונה, זהבה, היא שרנטיסי הוא עצמו חלק ממנגנון הטרור.
לעשות הפרדה בין המנגנון הצבאי של החמאס ובין המנגנון המדיני המייצג אותו, מנחה אותו ומגייס כספים עבורו, הרי זה כאילו שנאמר שהיטלר לא היה אחראי להרג מליוני בני אדם, שהרי ההרג נעשה על ידי הצבא הנאצי ועוזריו. ובנירנברג, למי שלא זוכר, הועמדו לדין והוצאו להורג, גם אנשי תקשורת וכלכלה מאחר והיוו חלק ממנגנון ההרג.
ראש הממשלה הפלסטיני אבו-מאזן הולך על חוט דק מאד.
מצד אחד, אני מאמין באמת שהוא מעוניין להגיע להסכם עם ישראל. יש לו את האינטרס המובהק לעשות זאת.
מצד שני, הוא צריך להיאבק בהשפעתו של ערפאת שמנסה לטרפד את ההסכמים (הרי השאלה ששואלים פה נשאלת גם שם: אם ניתן להגיע להסכם - למה פרצה האינטיפאדה שהביאה אלפי הרוגים פלסטינים?) והוא צריך להיאבק בחמאס שמנסה להצדיק את המשך קיומו.
כרגע, כל זמן שאבו-מאזן מפחד שהחמאס יכריז עליו מלחמה גלויה, הוא בוחר שלא לפתוח מולם חזית מלאה. האינטרס שלו, לעומת זאת, קובע שעליו להכניע את החמאס, הג'יהאד האיסלמי וחבר מרעיהם.
האינטרס של מדינת ישראל הוא שכל זמן שאין הסכם שלום, או לפחות הפסקת אש מוכחת, אין שום הצדקה להפסקת הלחימה באירגוני הטרור על כל ענפיהם ושלוחותיהם.
אני אגואיסט. אותי לא מעניינים האינטרסים של אבו-מאזן.
אותי מעניינים האינטרסים של מדינת ישראל.
שלום עושים עם אויבים שמעוניינים בשלום, זוכרים?
כשרנטיסי יבוא ויאמר שהוא מוכן להפסקת אש כוללת ללא שום הסתייגויות, יהיה לישראל אינטרס להכריז אף היא על הפסקת הפעילות הצבאית והחיסולים.
עד אז: במלחמה כמו במלחמה.
הערת אגב: כבר מזמן שאני רוחש הערכה לח"כ אבשלום וילן ממר"צ. גם אם הוא מתנגד לחיסול, לפחות זה מטעמי העיתוי (שנדונו להלן) ולא מתוך התייפייפות בדבר נפש-הצדיק של רנטיסי... או כדבריו: "אין ספק שרנטיסי בהוא בר מיתה, אך ניסיון החיסול הוא לא חכם ועיתוי אומלל, אשר מערער את תהליך עקבה".
הערה ללא אגב: מעניין אם יש קשר בין העובדה שלא כתבתי שום פוסט משמעותי במשך מספר ימים ובין העובדה שהפוסטים שלי פתאום ארוכים יותר מהגלות. 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
