לאור התגובות ל"תו האמינות", ולאור העובדה שזה זכה גם לאִזכור אצל שרית פרקול, אני רוצה להבהיר משהו...

אני עצמי מחובר לרשת מזה כעשור.

במהלך השנים הכרתי ברשת עשרות, אם לא מאות, אנשים.

בין שהיה זה בצ'טים למיניהם, בין שזה היה באיסיקיו, ובין שזה היה פה - בין דפי ישראבלוג.

מכנה משותף אחד יש, בעיניי, לכל אותם אלו שהכרתי ברחבי הרשת: כל זמן שלא פגשתי את האדם, אני לוקח את "קיומו" בעירבון מוגבל... אני מתייחס [או לפחות משתדל] אל האדם בכבוד, ונפתח אליו, וכל מה שקשור לזה, אבל אני לא "נקשר רגשית"...

אני לא בטוח שאני מסוגל להסביר את ההבדל כפי שאני תופס אותו, אבל בעיני חבר [או חברה] הוא אדם שהדבר היחיד שמונע ממני להיפגש איתו [או איתה] הוא אילוצים נקודתיים ולא הימנעות מכוונת

בעיניי, חבר הוא אדם שיאמר לי "שמע, אני עסוק הערב, אבל מה לגבי מחר?", ולא אדם שיאמר לי "שמע, אני עסוק לשארית חיי, ולא רוצה שניפגש".

אני מודע היטב לעובדה שאחד הדברים המרכזיים שמביאים אנשים לרשת הוא האפשרות לשמור על אנונימיות, אך "קשה" לי עם אדם אשר מוכן לספר לי את כל צפונות ליבו, אך אינו מוכן לומר לי את שמו. אדם אשר מוכן לחשוף בפניי את עובדות חייו, אבל מסתיר את העובדות היבשות.

כזה אני.

אני מודע לכך שבמקרים רבים זה מלחיץ את "הצד השני", ובכל זאת - כזה אני.

מבחינתי - תשתמשו ב"תו האותנטיות" או תזרקו אותו "למוזיאון המשטרים האפלים" [כן, שלומית, אני קצת מסכים איתך].

אם תבחרו להשתמש בו [מה שסביר להניח שלא יקרה], אני אשתף פעולה בשמחה.

אם תבחרו שלא - ה"תו" בסך הכל ייגנז בארכיון כמו שלל מכתביי שלא זכו להתייחסות

מבחינתי, דבר לא השתנה...

אותם אלו שפגשתי היו ונותרו חברים טובים שלי.

וכל אלו שטרם פגשתי?

אותם אנשים הם כמו השכנים מהבנין הסמוך - אנחנו חולפים זה על פניו של זה ברחוב, לפעמים אנחנו מדברים, עם חלקם אנחנו אפילו מיודדים, אבל מה? בסופו של דבר אנחנו לא באמת מכירים זה את זה...

ואתם מוזמנים להצטרף לחוויה... עזבו את המחשב, צאו מהבית, ולכו לפגוש את אותם אלו שאתם אוהבים לקרוא.

אל תקראו את כתביהם. קיראו להם בעיניהם.

קיראו להם בשמם!

[נו, טוב... זה יצא קצת יותר "מהבהרונת"]